ההכנות למסע בעיצומן ,רשימות על רשימות של מה כדאי לקחת ומה עשוי להיות נחוץ ברגע האמת צצות כל רגע בהודעות ווטסאפ , " את שומעת , את חייבת לקחת בקבוק אקונומיקה לחיטוי " כותבת לי חברה
בקבוק אקונומיקה ? איך בדיוק אני אארוז בקבוק אקונומיקה במזוודה ומה יקרה אם הוא יפתח לי בדרך , זה יהיה קטסטרופה , הריח החריף יתפזר וכל שאר הדברים ינזקו וילכו לפח, ואני אתקע חודש בלי כלום בפאקינג אפריקה .
חוץ מזה ,מה אקונומיקה מה, המחשבות רצות לי בראש , אחרי 11 חיסונים שעברתי אני מסודרת, אני מעבדת חיידקים מהלכת ,כולי חיטוי אחד גדול וכתפיים מלאות סימנים כחולים אבל אל דאגה , זה היה שווה את הרגע הזה שיצאתי מחדר הרופא חולפת בגאווה מטופשת על פניהם של חבורת מגניבים אחרי צבא, אוחזת את טופס החיסונים בתור לאחות ואומרת בקול :
"יואו 11 חיסונים , אני לא מאמינה, מי אחרון?"
בחדר ההמתנה השתרר שקט מופתי לשתי שניות ארוכות ומבטים צעירים מלאי כבוד ליוו אותי לכיוון מכשיר הוצאת מספרי התור , כשאני מתהלכת באיטיות מלאת חשיבות , כאילו לא מזיז לי לחכות עוד שעתיים לאחות כי בתחרות התרמילאי הקול ביותר ניצחתי באותו יום ביג טיים ועוד בגיל 50 🙂
הימים חולפים אני ווילפרד משוחחים בטלפון או בווטסאפ על כל מיני נושאים, מכירים אחד את השני באופן קצת יותר אישי והוא קולט שאני מתרגשת מאוד ולחוצה, אני רוצה לדעת הכל על בית היתומים, על המקום, וכמובן על איך אשתלב בכולם. וילפרד רגוע ושקט , עונה לי בנימוס, מוסיף כמה שאלות משלו מדי פעם וכל הזמן מסיים את השיחות במילה KARIBO AYELET..ברוכה הבאה איילת .
באחת השיחות אני מבקשת ממנו לשלוח לי רשימה של שמות הילדים והגילאים שלהם שאוכל לצרף לכל ילד מתנה אישית שתתאים לו ולגיל שלו, הוא מבטיח לשלוח לי בהקדם, ואני שוכחת מזה.
דברים שאסור לשכוח לקחת לאפריקה:
כילה ליתושים, סנו ג'ונגל, תחבושת אלסטית, פלסטרים, משחת אלוורה, כדורים נגד מלריה, חבל תליה לכביסה, פנס, מגבות ,מצעים, תחבושת אישית, מה אני שוכחת? אני חושבת לעצמי , ונכנסת לעוד פורום של מטיילים שממליצים על רשימות הכרחיות למסעות מהסוג הזה.
אני יודעת שמותר לי שתי מזוודות שבכל אחת 20 קילו ,נהדר, זה אומר שאני יכולה לארוז לילדים מזוודה אחת עם כלי כתיבה, צעצועים, בגדים, והרבה הפתעות קטנטנות משמחות לחודש שיש לנו יחד ומזוודה אחת לבגדים ולשאר הדברים שאצטרך לעצמי, איך אסתדר רק עם מזוודה אחת לחודש רק אלוהים יודע , פה אני הרי מחליפה כל שעתיים איזה פריט לבוש כדי שיתאים לי, יהיה לי נוח או סתם כי מכנס ירוק זית חייב ללכת עם הצעיף חרדל האופנתי בטיול עם הכלבים בגינה המקומית. אבל אין מה לעשות..זהו זה, את הפאשניסטה שבי אאלץ להשאיר בבית ולהסתדר עם מה שיש , מה שבטוח זה שיהיה מעניין לעשות כביסות בגסטהאוס עם כל מיני חאפשים שבאו לעלות את הקילימנג'רו בטיול אחרי צבא .
אני יוצאת לסופרמרקט ומקפידה לקחת איתי את רשימות המסע, בין מדפי הירקות והפירות, המאפים ומוצרי החלב אני שומעת צפצוף בנייד ומתעלמת. איזה מבחר עצום של מוצרים ,כמה אפשרויות יש לנו בכל מדף ומדף וכמה זה לא מובן מאליו השפע הזה בו אנחנו חיים, מתייחסים אליו כאילו היה שם תמיד. אני עוצרת ליד מקררי הקפואים ומביטה במגוון השקיות המוכנות של האפונה, הנייד מצפצף שוב, אני מחליטה להוציא אותו מהתיק ולהסתכל מי שולח לי צפצופים מהבוקר..
אני פותחת את הווטסאפ ורואה שההודעה מוילפרד..הוא צירף קובץ, אני לוחצת והקובץ שנפתח בפניי משתק אותי במקום .
DEBORA-7 / MANU-7 / BARAKA-6 / JASMINE-10 / FLISHA-4 / DAMIAN-7
VERONICA-6 / SUZI-9 / JENIFA-9 / ALENI-10 / AVELINA-7 / IKENE-9 / IZACK-6
תמונות הילדים מחזיקים נייר עליו רשום הגיל שלהם נפתחות בפניי אחת אחרי השניה, אני מביטה ארוכות בכל תמונה, בעיניים, בחיוך, בכפות הידיים השבריריות, מביטה ומתחילה לבכות.. מאגר הדמעות שלי משתחרר והגוף מתקפל מתכווץ, אני בוכה כמו שלא בכיתי הרבה זמן, אני בוכה עליהם, אני בוכה עליי, חשה כאב עצום על הילדים הרכים האלו שלמרות המציאות העגומה שלהם מחייכים חיוך גדול, והעיניים הנוצצות שלהם נותנות לי כוח שהרבה זמן לא הרגשתי.
עוברים ושבים מביטים בי במבוכה מהצד, אבל אני שקועה עמוק בהבעות הפנים ובעיניים הטובות, דקות ארוכות חולפות, לפתע מחשבה ממלאת אותי באנרגיה , אני לוקחת נשימה עמוקה מנגבת את הדמעות ומתקדמת לקופות הסופר משננת בליבי את שמות הילדים וחורטת בליבי את הרגע הזה..הרגע שבו נשלחה אליי הרשימה החשובה ביותר למסע הזה.
יחד עם שתי המזוודות ,אני אורזת בליבי מזוודה גדולה נוספת ,היא העיקר וכמה היא קלה ומלאת אוצרות, במזוודה הזו אני אקח את הדברים הכי חשובים שיש.. אני אקח את השמחה בה אני בוחרת כל יום , את האמונה והתפילה לשפע עבורם , את הצחוק המתגלגל המדבק שלי, את הידיים המלטפות שלי , את העיניים המבינות המרגיעות שלי, את הגוף והריקוד המקפץ שהכנתי להם , את המבט הגאה בהם , את החיבוק העוטף שעוד לא חיבקתי , את האהבה שאי פעם צמחה בי שנמצאת בתוכי עמוקות , את כל הבטחון שקיבלתי ממשפחתי, מחבריי, מהחיים.
אבוא אליהם מאירה כמו הכוכב הראשון של הבוקר, כמו איילת השחר.
נכנסתי לרכב וידעתי בדיוק איזה שיר אני הולכת לבחור מהפלייליסט שלי , לחצתי PLAY ונסעתי משם נרגשת הביתה.תהנו!
את הפוסט הזה אני רוצה להקדיש לרונה רמון, שבחרה לצמוח מתוך החושך, והאירה בדרכה לכולנו את משמעות החיים .
Happiness always
איילת
