הגברת נסעה והשאירה אותי בודד במערכה. "איך וכיצד אמלא את שעות הפנאי?", חשבתי לעצמי – ויש החלטתי, כבר ביום ראשון, ללכת ולאכול בורקס.
בהמשך השבוע שידרגתי והגדלתי את הטלביזיה וקניתי כורסה כדי שארבוץ מולה (במידה ואתם לא יודעים, בבית הטריטוריה הגברית המורחבת שלי מסתיימת פחות או יותר בזה).
שמח וטוב לב על יכולת השרידות שלי, נעלתי את דלת הבית עם הבריח העליון בשעה שמונה, שמתי את המזגן על רמת קור ראויה (מקסימלית), מזגתי כוס של משקה שחגג בר מצווה (היה כתוב 13 על הבקבוק) ואז עוד אחת וראיתי סרט על איך מצילים את הגלאקסיה בעוצמת קול שעושה כבוד לרמקולים. בקיצור: הרגשתי כפורע חוק כמו שלא הרגשתי כבר הרבה זמן. כך נרדמתי על הכורסא, עם חיוך זחוח בזווית הפה.
פתאום בשתיים בלילה התעוררתי בבעתה. יריות לייזר וטילים שורקים מכל הכיוונים בקעו מהרמקולים ועל המסך סרט המשך גלקטי כזה או אחר ואני קפוא (כי ככה זה כשאף אחד לא מעיר אותך) ומעוצמת הזעזוע לא נרדמתי עד הבוקר.
ביום למחרת הגעתי לעבודה עם עיניים טרוטות. שתיתי מהר שלוש כוסות קפה – לא שמבחינת המראה והעיניים זה עזר. לקוחות עוברים מולי, מביטים בי ומצקצקים בלשון. "נו בטח, אשתך נסעה ואתה עייף" , הם ואומרים לי בחיוך ממזרי.
ארוחת דייגים
שבת בבוקר. צעדה לנמל תל אביב, אל מסעדת יוליה. שם, על מגש עגול בן שלוש קומות, הגיע מכל טוב הים: סביצ'ה דג עם אבוקדו וענבים, סרדינים (מקופסה. אבל טובה!), סלמון מעושן, שמאלץ הרינג כהלכתו עם שמנת חמוצה ותפוח אדמה אפוי. עוד במבחר: ירקות טריים, פלפל חריף מטוגן וארטישוק כבוש לחם קלוי כשהירקות טריים ורעננים.
סוחטים מעט מהלימון, מורחים מעט חמאה על הלחם ומתחילים לדוג מהמגש כשמפעם לפעם מנקים חך בעלה חסה או עגבניה. בקיצור – מנה מעולה שבעיני היא בראנץ' אולטימטיבי.
את המגדל הזה ליוויתי בוודקה תפוזים סחוט במקום (יודע שזה לא תחליף לבלדי מרי, אבל עבד). עם הנוף, הים והחברותה – חברים טובים שבאו לנחם (כשאצלנו חלק גדול מהנחמה זה האוכל) וקינוח מעולה של כנאפה חמה עם כדור גלידה ועוד משקה – כאב הלבד החל לפוג. לסיכום: כרגיל שמחתי לחזור לכאן.
צלע נוסטלגית
ערב. הבית אפלולי יותר מהרגיל ואני, שידוע בקרב בני ביתי בכינוי דרקולה (לאו דווקא עקב חיבתי לסטקים גדולים ומדממים, אלא יותר הודות לחיבתי לאפלוליות הבית, לשקט ולקור) – מסתובב בו חסר מעש. פותח וסוגר את המקרר, מדליק את כל האורות ומכבה ולמען האמת מרגיש קצת בודד. מצב רוח מלנכולי נוסטלגי השתלט עלי.
בהברקה של רגע שבאה כהבזק, גירשתי את המלנכולי, נשארתי עם הנוסטלגי ונסעתי ל-206. התחשק לי אוכל של סטקיות, כזה שאתה יושב על הדלפק ואוכל בזריזות משהו בסיסי וטעים וממשיך .
התיישבתי על הבר והזמנתי את תפריט הסטקיות האולטימטיבי של נעוריי, כמו שהיה גם בדרבי בר, בדיזינגוף ליד הכיכר. ז'אנר שהיום הולך ונעלם – מסעדות גריל שבהן הצוות הוותיק מכיר את הקבועים בשמם ומתקתק את העבודה לנגד עיניך.
תחילה הגיע חומוס של סטקיות. כאן ללא ספק מדובר באחד הטעימים שבהם. מנסה להסתפק לנגב אותו בפיתה אחת ומתאמץ בכוח לא להזמין עוד מנה. אחר כך עלתה ובאה מנת צלע לבן כהילכתו (כן, אני יודע שלבן זה כבר לא גורמה. .
אבל צלע לבן טוב עם בצל צלוי היא עונג צרוף למי שיכול מבחינת הבריאות והכשרות להרשות לעצמו ובגדר חובה אחרי החומוס כאן). כדי לא להיסחף, הזמנתי תוספת של מג׳דרה. נהניתי מאד.
לסיכום: טעים, זריז ועשוי טוב וזורק אותך 40 שנה אחורה, לתור הזהב של הסטקיות התל אביביות. מאחר וחסכתי בפיתות, הזמנתי בוואריה עם סירופ שוקולד ובוטנים הקינוח בה' הידיעה לקנח עמו ארוחה כזו (אפילו שבין סירופ השוקולד אין דבר וחצי דבר עם שוקולד) . יצאתי שמח והחלטתי שמעתה, בכל פעם שאני רוצה להרגיש צעיר ב-40 שנה אני עובר כאן לזריז על הדלפק.
הכותב היה אורח חשבון הבנק שלו
