ארוחה עם הילדים?

אפשר וגם בטח אומרים עלי המון דברים אבל אף אחד לא יכול להגיד שאני לא אוהבת ומסתדרת היטב עם ילדים בכל הגילאים, מעוללים ועד מתבגרים, מכל מקום ובכל סיטואציה: תנו לי ילד ואני מתחברת אליו בשניה.

יש כמה וכמה ילדים בשכונה שגדלו אצלי במסעדה ולהם שמורה תמיד פינה חמה בליבי. יש תינוקות חדשים של לקוחות קבועים והרבה ילדים מזדמנים שאיתם יש לי כל מיני מערכות יחסים

ואז יש את ההורים. ואז אתה רואה את הילדים עם ההורים ומבין את הדינמיקה בינהם, ואיך מתייחסים אצלם בבית לכל הנושא של תרבות ואוכל…

זה מתחלק לשניים:

סוג א’: אלה שמהרגע שהם מתיישבים הילדים שלהם יכולים לעשות מה שהם רוצים כולל הכל:

תינוקות משועממים שמכניסים לפה כל דבר ומפזרים את כל הסוכר-מלח-פלפל-מפיות וכל דבר אחר שידו משגת ואם אינה משגת אז אמא תעזור ותשיג לו מיד במחווה אוהבת של "קח תכניס לפה תשבור תהרוס רק תתעסק בעניינים שלך ואל תפריע לי לאכול או לשתות קפה או לעשן סיגריה או לדבר עם חברה שלי".
ילדים חמוצי פנים, שחורטים עם הסכין על השולחן בזמן שממתינים למנה שלהם שתגיע ושמישהו יתן להם תשומת לב, כי ההורים שלהם מדברים כל הזמן בטלפון והם משועממים עד מוות כי אף אחד לא מתיחס אליהם וילדים צריכים יחס.
שולחנות מרובי ילדים שחושבים שזה בסדר לשחק תופסת או מחבואים בין השולחנות, או סתם צורחים אחד על השני ורבים ואף אחד מהמבוגרים לא אומר להם להפסיק כי עדיף שיפריעו לאחרים ולא להם.
הורים שמתיישבים וישר אומרים "יש לך משהו לילדים?" ובכלל לא מנסים ללמד אותם שלמסעדות באים במיוחד כדי לאכול את האוכל של השף, ולפתח בהם הבנה טעם וערך לאוכל ובמקום, הם ישר מזמינים שניצל-ילדים וצ’יפס (אז מה אם הוא אליפות) ומטביעים אותם בקטשופ, או פסטה בלי כלום עם פרמזן בצד.
כאלה שלא מפסיקים לצעוק על הילדים שלהם ולבייש אותם על יד אנשים אחרים.

דוגמאות כאלה ושכמותם קורים על בסיס יומיומי, ולמדתי להיות אסרטיבית עם ילדים של אורחים ולהציב את הגבולות.
הילדים מקבלים את המרות הלבבית והישירה כי ילדים מבינים עניין ויודעים מתי הם מגזימים וגם אם התבלבלו לרגע, אז לפחות הם מקבלים תשומת לב והדרכה. ההורים יחמיצו פנים לפעמים, אך כשרואים שהילד מתרצה לי הם נרגעים.

סוג ב’: אלה שמדברים עם הילדים שלהם בשקט והילדים עונים בשקט:

אלה שמסתפקים בשולחן שהוקצה להם ולא מפזרים עגלות תיקים מעילים וילדים אול אובר דה פלייס.
אלה שממהרים לצאת עם התינוק שלהם החוצה ברגע שהוא מתחיל לצרוח ולא מנסים להרגיע אותו שעה ב"ששש…מה קרה אבא’לה?" בשעה שכל המסעדה כבר רוצה ללכת הביתה מרוב עצבים.
אלה שמושיבים את הילדים הקטנים שלהם בכסא תינוק ולא נותנים למלצריות לרוץ אחריהם עד המדרגות שוב ושוב ושוב.
אלה שנותנים לילדים שלהם תפריט, ועוזרים להם לקרוא אותו ולהבין מה המנות ומתייעצים איתם לגבי מה הוא רוצה לנסות או מה בא לו, ולא מה הוא לא אוהב ולא טעים לו.
אלה שמשוחחים עם הילדים שלהם בזמן הארוחה ומקשיבים להם,
ילדים שמחכים בסבלנות ובנימוס עד שהוריהם מסיימים את הארוחה ולא מתחילים לילל שמשעמם להם,
ילדים שאומרים תודה ובבקשה,

ובאמת שאין דבר שמחמיא לי יותר ומחמם את ליבי מילד שנהנה מהארוחה אצלי ושמח לדבר איתי על אוכל. אני נמסה.

כך או כך, ילדים הם ילדים ויש לי קינוח שאף אחד מהם לא אדיש לו: