יום אחד חזרה אמא שלי אלוהים יודע מאיפה ובידיה הבשורה מגולמת בסטיקר צהוב חרדלי "אפשר להפסיק לסבול!" ככה היה כתוב.
היא נרעשה, זה הקסים והצחיק אותה ממש. המסר הזה היה המזרח של מערב חייה. הלבן של השחור בו היא חיה.
בלי להסס הדביקה אותו על הניאגרה בשירותים.
כן. שם בשירותים היא הדביקה את הבשורה. וזה הצחיק אותה עוד יותר.
כמובן שהיא לא הפסיקה לסבול. להיפך. באופן מצער היא המשיכה ואף שיכללה.
בשירותים האלה האסלה הייתה נמוכה כמו בגן ילדים משום שהשיפוצניקים המהוללים -גבי ולילו- ריצפו את הבית מבלי להסיר את המרצפות הקודמות ולמען נחסוך בממון לא הסירו את האסלה אלא ריצפו אותה בעודה נטועה חזק בקרקע.
הם שפכו חול ביד נדיבה ובלתי מאוזנת, כדרכם בכל. ריצפו באיטיות ובחסר עקביות שאפיינה את עבודתם.
הם עבדו בימים בהם לא הייתה רוח פרצים, משום שאז מאד כאב להם הגב. ובימים בהם השמש שקעה מוקדם מיהרו ועזבו את הדירה משום שבחושך אין הם רואים. בשעות הבקר המוקדמות אין עובדים. שותים קפה שחור ומעשנים בנחת מעלעלים בעיתון ומתלוננים על המצב.
האחד גבוה מתולתל ומכריס והשני חסר שיניים נמוך ומחוטט. גבי ולילו היו מיצג לחיינו דאז. שיפוצניקים דמיקולו. יודעים מעט ומדברים הרבה.
את ברז המים הקרים התקינו בחמים ולהיפך. כי אם ישנה אפשרות לסיבוך למה לא?
זו הייתה דירה בלב העיר הגדולה. היו בה תקרות גבוהות גבוהות. לדעתי בגובה הזה היום בונים שתי דירות. מה שהוסיף לקטנותה של האסלה.
ובכל החן הזה: אסלה קטנטנה ותקרה גבוהה, מוצפן מסר.
אפשר להפסיק לסבול!
מדי פעם הייתי מהרהרת באפשרויות הגלומות בחיים ללא סבל יזום. כי הרי סבל קיים, תמיד היה. רעב ומחלות מוות ועלבונות.
אבל הסבל שאדם רותם לעגלת חייו, מבריש ומטפח את פרוותו עד שתהייה בוהקת. קש טרי מאכיל ותפוחים וגזר. קוביות סוכר. מעדנים.
נקודת המבט שלו. היכולת למגנט איכס וחרא.
ההתעסקות בפרטי הפרטים. עיבוד חוזר ונשנה של מכאובי העבר. אי היכולת לשחרר רגשות קשים ואירועים שקרו, שהלוואי ולא היו.
כל הבוקה הריחני הזה מקורו בנו.
אפשר להפסיק לסבול!
ובכן אי אז בשנים ההן אי אפשר היה.
סוסי הסבל דהרו באחו הקושי, פראיים. מניפים זנב מפואר ומחרבנים גושי קקי סוסים עצומים בכל פינה.
יותר מעשרים שנים חלפו מאז.
ולמרות קטנותה של המדבקה החרדלית מסתבר שהיא נותרה בתוכי. לא רק על הניאגרה גם עלי.
הגיתי במסר. הפכתי בו.
הלכתי לטיפול. ולסדנא. ולמרתון שלושה ימים עם איש גאון ומשוגע.
ולעוד טיפול. ולעיסוי כזה. ולדיקור אחר. אכלתי נבטים עם שפריץ טל מהרי האורל.
דיברתי עליו על הסבל. דיברתי אליו. דהרתי עליו.
אחזתי בחוזקה במושכות. והמשכתי למשוך אלי דרמות ואין ואובדנים. חצאי כוסות ריקות שהתווספו למיכלים ריקים, ריקים.
בתוכי שכן הסבל. וכל רמז לפירוש המסר מהשירותים נעלם מעיני.
המילה אפשר פעמה בתוכי מסתורית ומרתקת.
השנים חלפו. שמשות עלו צהובות חזקות ומאירות. שמשות שקעו צורבות את האופק.
נקודת מבט. פרספקטיבה. היכולת לייצר מרחק ביני לבין מה שמתחולל.
שקט. לעיתים רחוקות מאד לרסיס רגע היה בי שקט.
שקט. להיות ככה סתם בשקט. בשקט בשקט.
עם השנים עייפו סוסי הסבל. זקנו עד מאד. שערות זנבם דהו. האחו הירוק הופשר ועליו קמו בנינים רבי קומות.
חדוות הרכיבה נגוזה. בוקרת הסבל הניחה את הדורבנות. גילגלה את הלאסו.
אפשר להפסיק לסבול!
זאת אומרת, זאת אופציה. זו אפשרות.
כי כפי שכבר סיכמנו סבל גלום בעצם החיים. כאבי שיניים ושעורי בית בחשבון. טלפונים מהבנק ופרידות.
בצורת ומכת ארבה. סתימה בשירותים. געגועים.
אבל הרשות שלא לסבול. האפשרות לבחור לחפון הכל, לאגוד הכל יחד לזר אחד מגוון.
לשזור את היומיום את היש והאין יחד זה בצד זה. לאפשר לנעים ולטוב לרכך ולעדן את הכואב השורף החסר.
ולשכוח. האפשרות לשכוח מבחירה. בדיעה צלולה. לשכוח מה שנעשה.
או נאמר. לשכוח את מתי שלא נעשה מספיק. או לא נעשה כלל.
האפשרות לסלוח. גם אם לא מסכימים. לסלוח לטובת השקט המיוחל.
השקט שמגרש את הסבל עם לפיד של אש חמה מפצפצת.
האפשרות לנשום עמוק גם כשאין אוויר בכלל ולהכניס פנימה את מה שיש.
את החצאים המלאים של הכוסות. עד שיתגרש הריק. עד שיתאזן.
לייצר מיכל פנימי. שאוסף ואוגר לימים של קושי. מיכל של שקט.
ובתוכו המילים הטובות. נגיעות של רוך. יהלומי שלום. אבנים טובות של שקט.
ובתוכו האפשרות לבחור שלא לסבול.
להיות בשקט. בשקט.
[youtube 34M1Xt_QUUs nolink]