את אבא של איהב ז"ל, מוחמד, הכרתי כשלמדתי ללכת, אימי ודודתו מרים הכירו בגיל מאד צעיר כשאימי פגשה את מרים בוכיה ואובדת עצות בתחנת אוטובוס בלילה רחוקה מביתה בצפון. מרים בכתה ואימי ניגשה אליה, מרים לא האמינה לאימי שהיא ערביה ודוברת ערבית. אימי העקשנית שכנעה אותה והזמינה אותה אל בית הוריה בכפר טירה, זה היה בשנות ה-60.
הוריה של אימי אירחו את מרים כיד המלך ואימי לקחה את מרים באוטובוס למחרת לבענה, כפרה, הממוקם מול כרמיאל. מרים לא ידעה להתנייד באוטובוסים אז.
מאז נקשרו קשרי ידידות עמוקים בין משפחתי למשפחתה מבענה. מוחמד בן אחותה של מרים, הדודים, ובמרוצת השנים, גם הילדים, היו בני בית אצל אימי כשעבדו בתל אביב, וכשהיו זקוקים לאוכל ומיטה חמה, ביתה הצנוע של אימי תמיד היה זמין בשבילם.
היום ביקרנו בכפר בענה את המשפחה ששכלה את בנו של מוחמד, איהב, אב לתאומות, בן גילי. הכבד שלו כשל וכל מערכות גופו קרסו, והרופאים איבדו עוד אדם שנוסף לסטטיסטיקה היבשה של אלפי אנשים המתים כל שנה בבתי החולים מזיהום.
המפגש בהיה עצוב והילדים שלי הצליחו להעלות חיוך בקרב האבלים, לאחר ביישנותם קלה חלפה מצאו חברים והתפלשו ביחד בחול. המפגש היה מרגש, כל המשפחה ניגשה לאורנה ואלי ונישקו אותנו והרעיפו המון אהבה על נגה ועמרי.
מפגש אקראי בתחנת אוטובוס הוליד קשרי ידידות עמוקים בין המשפחות על פני עשרות שנים, ולמי שערבים נראים לו שונים/אחרים/השלימו את החסר, היה צריך לראות את מה שעיניי ראו היום, ולהרגיש את מה שליבי הרגיש. אני כואב יום יום, שעה שעה את התהום שיש בין ערבים ליהודים, תהום שיש אנשים המנסים כל כך לטפח אותה.
אני עוף מוזר בעיניהם אבל הקבלה והאהבה שלהם כלפי היא ללא תנאי, לא משנה מי אני כיום, ומבחינתם אני יהודי. הילדים שלי התחברו עם ילדי המקום בלי להוציא מילה, ולא רצו לעזוב.
אני כועס שאני לא מספיק בקשר איתם, ורק אירוע טרגי כזה מאחד אותנו. אלה החיים, לפחות אורנה הבטיחה שנבוא לבקר שוב.
הבטחתי לעצמי להיות גשר בין שני העמים, להראות שהמציאות היא לא שני צבעים אבסולוטיים של שחור ולבן, יש הרבה צבעים אופטימיים בספקטרום הזה, וצריך רק לנסות קצת בכדי לזהות אותם. אני כנראה נולדתי עם הצבעים האלה.
חזרנו הביתה עם המון אהבה בלב
ו-18 ק"ג של שמן זית טהור.