אני סובלת מחרדות

אני סובלת מחרדות.
כל הזמן. בכל רגע. תמיד יש לי ענן דימיוני שאוחז, כובל, מצמית אותי לאדמה, לשורש הבלתי נראה. הוא שרשרת כבדה שרוב הזמן אני חובשת מסכת התעלמות ממנה, וככה חיה את חיי, בתפקוד מירבי כנראה לעין, כשבפנים הכל נמק לו לאיטו.
אם הייתי מקבלת שקל על כמות הפעמים ששמעתי את המשפט התוהה: "את? חרדות? את נראית האדם השליו ביותר ביקום. הלם"- הייתי כנראה כבר די מסודרת. ברמה של תרומות לעמותות שמעולם לא שמעתי עליהן, כדי להרגיש שיש קצת צדק ואיזון בעולם, בכל זאת.
אבל אני סובלת מהן. הן כמו איבר נוסף, שתמיד היה לי, אבל עם השנים, עם החיים, עם הסיפורים, עם האמהות.. הוא גדל וגדל ותוך כדי צמצם לי את טווח הראיה לכדי שטח קטן בו ניתן להימנע כמה שיותר מכל מה שמפחיד, שטח נטול עשיה, מחוסר יצירה, מאופס ניסיונות. הוא צמצם לי את טווח המחשבה לכדי איך אני מגיעה לתשע בערב כבר, שהילדים שלי בריאים וישנים ואני יכולה לשקוע לאיטי לתוך אסקפיזם מהמציאות המקבילה שהמוח שלי חי בה. הוא צמצם לי את האנרגיה למינימום פעילות, מינימום התקהלות, מינימום אתגר. הוא מצמצם לי את הזכרון, את הריכוז, את היכולת שלי לשלוף מילים. הוא מצמצם לי את הבטחון בעצמי, במה שיש לי לתת בעולם הזה, במה שמגיע לי לקחת ממנו. הוא גורם לי לרצות להזדקן כבר, כדי לא לפחד כל כך.הוא מחלץ ממני כל כך הרבה אנחות עייפות. הוא חזק, חזק נורא. הוא חזק יותר מהכדורים שאני לוקחת, יותר משנים של טיפולים שונים. והוא משהו שאינו קיים.הוא המחשבות שלי, ששנים של טיפול נכשלות לתקן. הוא הפחדים הכי עמוקים מהסוף. מלאבד את היקרים לי, את עצמי. הוא מצליח לגרום למילים שזרמו ממני תמיד כמעין נובע- להיעתק, ולא רק בדיבור. גם במחשבה. גם בכתיבה.
החרדות שלי הן חווית הניתוק הגדולה ביותר שאפשר לחוות. שום דבר לא מתחבר. הכל מפוזר, כמו אלפי כדורים באוויר שכל כך קשה לשמור.זה להיות עם אחרים ותמיד לראות אותם ואותי מהצד. לא להיות בשום מקום, עם אף אדם עד הסוף. לא להרגיש שקט לעולם. תמיד מרגיש שיש חלק תועה בפאזל, כאילו נדמה שהכל מורכב כראוי אבל משהו שם לא יושב טוב. מהפאזלים של המיליון חלקים ש90% מהם זה השמיים שגם ככה הכל נראה מתאים אבל כולם תכל'ס ממש לא מתאימים ולך תשבור את הראש למצוא מה בדיוק לא עובד פה ואיך מוצאים את הדבר הנכון.
כי אי אפשר לחיות ככה. זה מתיש. ואם לא מספיק לסבול לבד, למה לא נוסיף שמן ונלקה את עצמנו שזו גם חרא דוגמא הורית לילדים, וגם ככה זה הרבה גנטיקה, אז לפחות בחלק ההתנהגותי נטפל .
כי כמה אפשר להילחם במחשבות, לברוח מסיטואציות שמעוררות בי חרדה, להתגונן, להימנע, להחזיק את המגן והשריון לעת הצורך, ותוך כדי ללבוש חיוך נעים ורגוע שמתעתע בכל ברי הדעת שסביבי, אלה שגולשים, ומדברים עם הילדים שלהם אנגלית וצרפתית, ורצים איתם במירוץ של שבת, חורזים איתם שירים וחדים להם חידות על איזה אורז יותר בריא (סיפור אמיתי, הבוקר במעלית..). אילו שחיים בבית משלהם, וחיים כל כך נכון, וכל כך מדויק. ואותם אלה כנראה מסתכלים עלי ובא להם לטלטל אותי עם החיוך הרגוע שלי כי הם מגיעים הביתה ולוקחים בעצמם את הציפרלקס, אבל אני לא אדע את זה לעולם כנראה. והמעגל הזה, בא לי להיות מחוץ לו. אבל באמת. בלי לתהות איך יכלתי להתמודד אחרת כשאני בתוכו.
החיים עם חרדה הם חיים כל כך מוחמצים. אתה נושם, אתה עובד אם יש לך מזל ואתה לא דפוק לחלוטין. אבל אתה נטול חיים. והפער בין המציאות האמיתית שלך לבין המציאות המקבילה שאתה חי בה, הוא פשוט החיים שיכלת לחיות. החיים האמיתיים, בהם יכלת להיות פשוט אתה. משוחרר. אותנטי, כועס לפעמים, פורק לפעמים. החיים שבהם לתחת הקפוץ שלך יש הרבה פחות מקום להתבטא, אז הוא משתחרר, ומקבל את עצמו איך שהוא, או לפחות רוב הזמן זה כך.
אומרים שאם כולם היו זורקים את התיק של החיים שלהם לאוויר- כל אחד בתכל'ס היה רוצה לקבל בחזרה את התיק שלו ולא של אף אחד אחר. וזה נכון. אני רוצה את החיים שלי, כמו שהם, עם התיקים שלהם. אבל אני רוצה לראות את האור האמיתי, את הכוח להתמודד עם השלשלאות שהנפש שלי כרוכה בהן, ולחיות במציאות האמיתית שלי- איפה שהגוף, והאנשים, והילדים שלי, והחברים שלי, בצלחת שלי, בקפה שלי, בבעל שלי. להיות שם באמת, ולא להרגיש אורח לרגע , כמו ש.ג שקפץ למסיבה לנשנש משהו ומיד חוזר לשער עם השיריון לעמוד על המשמר.
אז אני סובלת מחרדות. כל הזמן. לפעמים הרבה יותר. לפעמים זה יותר רגוע ואז זה כמו משהו שצובט ומעקצץ, שומר על הערנות. אבל יום אחד, אני עוד אכתוב על מה שלמדתי שעוזר לי, ואיך למדתי להתמודד עם זה בגבורה.