נו בטח, הם היו נחמדים אלייך כי את יפה…. טוב נו הוא נתן לך את העגבניות היפות האלה מאחורי הדלפק כי מצאת חן בעיניו…. כן, איך לא יהיו לך 330 בקשות חברות ביומיים בפייסבוק, כזאת יפה…. תמיד תשיגי מה שאת רוצה כי את "כוסית", עם כאלה עיניים תשיגי מה שאת רוצה…עלייך כל דבר יהיה יפה, את נראית כמו קולב…. את נראית כמו ילדה בתיכון… גברת את צריכה עזרה, אני יכולה לעזור לך?… בטח אני מגיע לעזור לך מיד עם הגלגל…איך אפשר לעזור לגברת היפה? ברור שחייכו אלייך בוועדה, עם חיוך אחד שלך… ועוד ועוד…
לאחר שינוי מהותי שעשיתי בחיי, הרזייה של 80 ק"ג ממשקלי, אני מפשפשת בכיסים, בוחנת את עצמי במראה, בודקת טוב טוב שהשאלות והאמירות מופנות אליי פעם אחר פעם. לא זה לא תמיד היה כך. זה בעצם אף פעם לא היה ממש זה. בכל 42 שנותיי, מעטות השנים שהייתי בהן רזה. מעטות השנים שיכולתי להתגאות במראה שלי. תמיד הייתי בלונדינית עם עיניים כחולות, תמיד הייתי יפה אבל תמיד הייתה שם גם המילה – שמנה.
מזה שנה וחצי שאני אישה רזה. יש יגידו רזה מדי. היום במבט לאחור אני בוכה ומכה על חטא אותן השנים שפספסתי. אותן השנים המבוזבזות. לא השכלתי להבין את אשר אני מבינה היום. החיים יפים, החיים מפתיעים, החיים מלאי תהפוכות.
השינוי שעברתי שיקם את הדימוי העצמי שלי, שיקם הרבה מחסומים וחסכים שהיו לי ומצד שני התפרצו הרבה מהוויים, שאיפות, חלומות והרבה רצונות שהיו חבויים בי במשך אותן שנים כשמנה. כשאני מסתכלת על חיי בתקופה האחרונה, אני מבינה, יודעת ובטוחה שקל לי יותר להיות בחברת אנשים שמכירים אותי כמו שאני ולא מכירים אותי בחיים שלפני. מי שמכיר אותי כמו שאני, לא ישפוט אותי, לא ידון אותי לחומרה, לא יבחן אותי ולא ינסה כל העת לומר לי כמה השתניתי וכמה אני אחרת ושונה ממה שהייתי.
האם החיים החדשים כאישה רזה קלים לי יותר? חד משמעית כן!
החברה והדעות הרווחות בה, מקלים באופן משמעותי על החיים של אדם רזה. בעיקר אישה רזה. ואם את יפה אז יש לך גם בונוס. לא אחד עניין אותי הרושם שיצרתי בפעם הראשונה שאדם פגש אותי כאישה שמנה. לא אחת שאלתי חברה/לקוחה מה חשבה עלי כשפגשה אותי בפעם הראשונה. האם ראתה אישה שמנה או את אלונה שהכירה בטלפון…. התשובה לא הייתה ברורה וחד משמעית.
כשאני מסתכלת על עצמי היום, אני אוהבת את מה שאני רואה. כן.. אני עדיין לא מאמינה שזו אני בתמונות (ויוכל להעיד על זה הצלם שצילם אותי שכשהראה לי את התמונות שאלתי אותו אם זו אני, אם אלה התמונות שלי), אני יודעת ומשוכנעת למעלה מכל ספק שהמראה שלי יוכל לסייע לי בדרך להגשמת חלומותיי, שאיפות, ורצונותיי.
אני את הניצחון הקטן הפרטי שלי כבר עשיתי, גם אם באיחור… אני מזכירה לעצמי שאף פעם לא מאוחר. ועכשיו.. אני במירוץ. אני בדרך להגשמת חלומותיי.
אני מודה מקרה לב למיכל הראל, מ"פיפה" שנתנה לי חלק קטן בהגשמת חלומי ובעזרתה ובעזרת הצלם שלה אני בדרך לגילוי העצמי שלי.
הפוסט נכתב במסגרת חודש המודעות לסרטן השד ואני מקדישה אותו לחברתי עידית כהן, שמלמדת אותי יומיום, שעה שעה מהי אופטימיות ומהי התמודדות בעוז ובגבורה עם כל מה שעובר עלינו בחיים, מהו משקלו של חיוך. עידית חברתי היקרה, החלימה מסרטן השד.