לפני שאנחנו משלימים אני ו"השד " אקדיש לו 2 פוסטים שתכירו אותו…
הרצפה במסדרון המחלקה בבית החולים קרה כמו קרח,
ממש כמו הקרחון שהיה פעם הלב שלי. הכל קפא, חוץ מהשעון
שממשיך לתקתק, מקרב את רגע ההכרזה שאליו לא רציתי להגיע .
אני יושבת עם בני הגדול על כיסאות ההמתנה.
שלט הכניסה למחלקה לא נמחק מזיכרוני,
כל אות ואות שרפה חלק מליבי "המחלקה לאבחון אוטיזם "
אני מסתכלת על בני ושואלת בלי קול :
למה ?
הוא מסתכל אלי במבט חושש.
אני מסתכלת עליו במבט מבוהל.
חוששת מהרגע בו הדלת תיפתח ואז יקראו לנו ויקראו לילד בשם שלא נתתי לו .אוטיסט.
אני מנסה לחבק אותו כדי שיהיה לנו לפחות קצת יותר קל, אבל הוא מתנגד לי, בדיוק כמו שאני מתנגדת לאוטיזם
והדלת נפתחת :
