אני כבר מגיע….

כן, בתקופה האחרונה יש עומס בעבודה אצלו, למדתי שהוא מגיע יותר ויותר מאוחר. לפעמים אני שומעת את המפתח מסתובב אחרי תשע בערב – ואני כבר חצי הפוכה. הבית מסודר בע"מ , עד כמה שאני חושבת שהוא עונה להגדרה "מסודר". לא הלכתי לשום מקום כי ידעתי שהוא מגיע מתישהו בערב , לא ידעתי מתי בדיוק ורציתי קצת זמן איתו ולא להרגיש שהוא מחולק בינו לבין העבודה. אני צריכה ורוצה זמן איתו. אני רוצה אותו, רק אותו בלי שום דבר ששייך לעבודה.
אני קוראת כאן לפעמים במשך היום ומתחשק לי גם לומר: איזה יום היה לי היום, רציתי להספיק ללכת…עשיתי….אפיתי…פגשתי….וראיתי את ….ולא היה לי נעים – אז ישבתי לשתות איתה קפה. אני קוראת כאן ולפעמים הופכת להיות עייפה רק מלקרוא את כמות העשייה של כמעט כל מי שכותב/ת כאן – ומרגישה שאיבדתי את עצמי . איך זה יכול להיות שאיבדתי את עצמי בדרך? איך זה יכול להיות שבכל זאת נשאר לי זמן? איך זה יכול להיות שאני לא רצה ממקום למקום ? איך זה יכול להיות שאני לא עייפה ?
אין לי את הדרייב המטורף הזה לעשות ולהצליח כל כך? איך אני לא נסחפת ומזריקה את רשימת ה to do הזו? למה אין לי בוורידים את כל העשייה או לערוך פגישות עבודה? איך אני מסתפקת ב"היה לי יום בסדר" . יש לי זמן להתקשקש בטלפון, היה לי אפילו זמן לישון צהרים? יש משהו שלא בסדר אצלי כנראה, – אני מנסה להבין מה איבדתי לאורך הדרך שאין לי את הדרייב הזה ולפעמים זה אפילו לא מפריע לי.
אני מצליחה להשתאות למה אין לי או למה אין לי את הדרייב הזה. מה דפוק בי שאני מרגישה שזה בסדר גם אם לא עשיתי / ראיתי / פגשתי – זה בסדר גמור. כמעט כל דבר אפשר לחלק מבחינתי ליותר ימים, ליותר שעות. מה שלא עשיתי היום – אני אעשה מחר. אז מתחיל הדיבור שלי עם עצמי. כמובן שאני נוזפת בעצמי : איך זה שלא אכפת לך לעשות דברים באיזי, איך את מרשה לעצמך לעשות כאלה הנחות, איך אין בי את זה? איך כמו בשירים "אני חייה לי מיום ליום.." ?
משהו דפוק בי אם יש לי גם זמן וגם יכולת מופלאה לחשוב למה הוא לא בא קודם. יש לי את חוסר הנוחות הזה שהוא לא בא קודם, שהוא לא בא יותר מוקדם? תגידי, את מפגרת אני אומרת לעצמי ? יש אנשים רציניים שעובדים קשה, עובדים הרבה – מישהו צריך לעשות את זה ?
יום שישי – שמעתי שהיא מבשלת והשנייה רצה להביא את הילדים מהמוסד. המוסד החינוכי – למה בדיוק מחנכים שם? מישהו למד חשבון או היסטוריה שם לאחרונה? לא, הילדים חוזרים עם מחברות חצי קרועות, רבע מקושקשות ועפרונות זרוקים במרחבי התיק. ככה לימדתי אתכם? שתיקה. חומקים לחדר לפני שאני מתחילה את הסיבוב השני של הצעקות. ככה אני – לא רגועה ביום שישי בצהריים….
הוא שוכב במיטה ד. מתוק שלי. אני שולחת מבט גנוב לכיוון שלו ומחבקת אותו דרך העיניים. אילו עיניים היו יכולות לעטוף בחמלה וברגישות כזו. אני נגשת אליו ומניחה את שמיכת הפוך עליו ומכבה את האור.  רוצה שיהיה לו נעים. אז מה אם הוא חזר אתמול מאוחר? אני עדיין משחזרת מעמקי מוחי את הסיבוב שמרעיש בשקט את כניסתו. הוא בודק שהתריס סגור, שאני מכוסה ומשתחל לתוך המיטה בעדינות. יש בו המון המון מה"מצויין"  הזה. אני אוהבת אותו ככה. בדיוק ככה.
איך המציאו לי אותך אני שואלת את עצמי ? איך שמו את המרכיבים המדוייקים במינון הכל כך טעים הזה? איזה מזל שהמציאו לי אותך ד. אני לפעמים חושבת שיכולת לחזור אולי מהעבודה קצת קודם ד. אני חושבת אבל ישר אומרת לעצמי : תשמעי, הוא עובד ממש קשה – אל תציקי לו….אני משתדלת ומחבקת.
נכון, כוסות הקפה השחור נשארו בכיור – אז מה? העולם יתמוטט? אני אשטוף אותן בבוקר. אז מה אם הבוקר הבית מסודר רק בע"מ? יש דברים שצריך לסגור עין אחת ולזכור שאחרי הכל המצאות כמו ד. לא באות ככה על הדרך – המציאו ד. מיוחד כזה ואני מתרפקת עליו במילים. זה לא פשוט ללכת לעבודה כל כך מוקדם ולחזור כל כך מאוחר אני חושבת לעצמי. בטח יש מה לעשות שם.
שותה את הקפה שלו בשקט ד. שלי והולך לעבודת הבורא. כן, גם את הממון צריך להביא בערב הבייתה. צריך לקנות כל מיני מכולת אני חושבת. אבל למה לעזאזל צריך את זה. הוא מתקשר מהעבודה המתוק הזה. צ'מעי הוא אומר לי. בערב אני הולך עם חברים למולי'ס – הפאב האירי הזה שהוא והחברים שלו הולכים מדי פעם בערב לאיזה בירה ולשיחות גברים. מפרגנת לו. אם אני לא אפרגן להמצאה הזו ד. – למי אני אפרגן?
בסדר – אני אומרת. יש איזה משחק של הפועל / מכבי. שיהיו בריאים וירוצו אחרי הכדור אני חושבת לעצמי ומנסה להבין את ההגיון הבלתי הגיוני הזה ששמור רק לגברים. אני אף פעם לא אבין אותם אבל ד. מבין. יש משהו בלתי נתפס ביכולת ההכלה הזו, בהבנה, במגע המחבק הזה שפתאום מתגנב לו מאחור.
כשהוא חוזר הבייתה אני מזכירה לו שהחברים שלנו צריכים לבוא. ממש באמת הוא מרים מבט תוהה כאילו קולומבוס בא לבקר בשכונה. כן מאמי אני אומרת – זה קורה לפעמים שיש אורחים. תדאג שיהיו קצת פיצוחים, תקנה איזה עוגה על הדרך ושתייה.
את רצינית הוא אומר לי? כן ד. לפעמים יש את התאונות האלה שבהן אני רצינית. הבית מבולגן ואני רוצה להספיק לנקות. אתה יודע – נקי ומסודר בע"מ. מ'כפת לך הוא מחבק אותי. אני לא מספיק טוב בשבילך? בטח שכן – אתה ד.  ואתה מספיק לי, אמרתי לך את זה כבר יותר מפעם אחת. זוכר?
בואי, בואי נגנוב ככה טיפות של אושר הוא אושר. הם בלאו הכי יבואו בערב- יש לנו זמן. אז מה אם הבית קצת לא מסודר? תעזבי את הכלים, בואי, בואי למיטה הוא אומר לי בשקט כזה, חצי לחש. בואי, יאללה…מתי יש לנו את השפה הזו ששנינו מבינים ואוהבים לגעת בשבירות שלה. בהברות ובמשפטים ששנינו מתרפקים עליהם?
אז מה אם הבית לא ממש מסודר ואין פיצוחים ושתייה? כולם ישרדו….