רוח של סתיו רמאית. האור מרוכך הגוון מתקרב למתאים אבל החום עקשן ודביק.
עוד קצת. עוד מעט ותיפול צננת על כתפינו.
מחשבות נושאות אותי בימים האלה. כגוליברית אני נישאת על כפות ידיים זעירות.
מחשבות על הטמון בתוכי. הנסתר הנגלה ומה שבתווך.
חילופי עונות מילדות הילכו עלי קסם. עוצמתו של הטבע וחוכמתו.
המחזוריות המדויקת של יום ולילה. גאות ושפל. עץ עירום אפרפר ובהרף עין עב צמרת מלא חיים וכוחות.
נסיעת העננים האקראית.
תמיד בעת החילופים אני נפעמת. ברגעים הפריכים שבהם הופך משהו למשהו אחר. במהלך מהיר גווע או ניעור לחיים חדשים.
בימים האלה גם אני מרגישה כזו. מתחלפת.
חלקים בי גוועים. חלקים נעורים מתרדמת.
מתוכי עולה אני האחרת.
אני נזכרת. איך פעם הייתי. בדיוק.
אני זוכרת ערב אחד. במסעדה. ארבעה מרטיני או חמישה. חברות. לחיים סמוקות. כולן דומעות מצחוק.
זו אני שגרמתי לזה לקרות. הצחקתי אותן כל כך בשביל לא לבכות.
כל כך טובה בזה הייתי.
ובאמת הכל מצחיק עד דמעות. אם בוחרים לא להיות.
אני זוכרת חדר אוכל במחלקה. היא יושבת שם, שעווניות משובצות. הסנטר רועד לה מכעס ועיניה רושפות. לא הבת שלי היא אומרת. לכי. לא רוצה אף פעם בחיים אותך לראות. לא עוד.
בדיוק רגע לרגע אני זוכרת. שעון החולות האחרות. כובד מכאובי הנפש במסדרונות. עימעום האורות שכבו מבפנים.
אני זוכרת לילה שלא נגמר. מילים ניתזות לאויר. קופסאת נעליים מלאה בתרופות היא אומרת. ומה בדיוק את מתכוונת לעשות. לילה שלם היא אומרת מילים. אכזרית. היא אומרת. מה נהיה ממך. עד שהבוקר מאיר ושום נחמה אין למצוא בו חיוור ועלוב ורפה.
שעון רגליים שלי אני גוררת.
מנחמני עד ברנר נשרכת. בחוץ העולם. תל אביב לשבת מתעוררת. ואני מילים של חצץ אני גוררת. עוד ועוד.
ושוב. עכשיו בדיוק. תבואי כי סוף. גרוע מזה לא יכול כבר לקרות.
אין לך בושה. אכזרית. אכזרית את מפלצת. תראי מה עשית.
ושוב בדיוק עכשיו מיד.
מתי בדיוק אני מחליטה לחיות?
מתי בדיוק? מה הרגע המדויק בין חושך לאור עניו מתנצל.
לדייק. לדייק היא אומרת. ככה חשוף ת'אמת בפרצוף.היא רושפת. סיגריה ניצתת ובפנים בתוכה משתוללת האש. להפשיט את הכל עד העצם היא מצווה. חייבים. ואז באיזמל מנתחים להפריד. אין ספור פעמים . לדייק. לדייק היא אומרת.
והכל כל כך רחוק מדיוק.
לא להתבלבל שנים אני אומרת. לא להתבלבל.
אי אפשר לדייק אנשים. אהבה. קשר.
לא מדויק בי הכל. על העוקם.
חירות עקומה להחריד.
מתי בדיוק אני לא זוכרת בחרתי לחיות.
בדרך, נפרדתי ממני, על אם איזושהיא דרך. אני זוכרת שהבטתי בי מעבר לכתף. בי הרכה החולמת.
המשכתי ללכת. אכזרית כמעט מפלצת. אישה קשה וכועסת.
אין יותר, א-י-ן קופסאות נעליים מלאות בתרופות. אין חדרי מיון. אין לילות ארוכים ששורפים את העור.
עשרה טלפונים ביום. אין. ואין בי הקסם. ואין בי הכח להחיות.
שנים. תהליך של שנים. בלי מחזוריות מחדשת. בלי דעיכה וליבלוב. שנים על דרך לא מביטה לאחור.
ישנם מחזורים של יום בדיוק.
ויש של עונה ויש של שבע שנים .
ויש את המחזור שלי: מאז שאני הולכת ממני ועד שאני חוזרת לאותו המקום בדיוק.
מה אורכו, לא יודעת. זמן. זמן כזה הוא נמשך.
לאותה פרשת דרכים בדיוק אני חוזרת ואני הרכה החולמת את הכעס שלי מחבקת.
וברגע הזה . העצב שבי מיישר את הכעס. את חצץ המילים הקשות.
העצב שבי מלא הבנה שעכשיו בדיוק זה הזמן להיות.
צנצנות צנצנות סיפורי חיים אני פוקקת.
של מיונז וריבה ונס קפה אני אוספת. שוטפת. וביד עדינה את אני מאחסנת.
את מה שנהייתי כדי לא להיות.
כבר חודשים אני צועדת לקראת המפגש. יש כאב בחזה והוא מפלח. שישה קילו הייתי צריכה להעלות.
בדיוק עכשיו זה הרגע שאני ואני נפגשות.
כמה רחוק הייתי צריכה ללכת. כמה לדחות.
ואיך, איך הצלחתי בין לבין גם לחיות?
בקצה המילים שאני כותבת אין מתכון. או המלצה לסרט. אין את עמדתי הנוקבת על מה שקורה למדינה הנחרבת.
בקצה הפוסט הזה אני מוגשת. אני ואני נפגשות.
בדיוק.
לא יודעת כמה זה פופולרי את הקישקע לשפוך.
יש כאלה שיצקצקו בלשון ואחרים שירוצו עם סמרטוט מהר לנקות שלא יטפטפו החוצה הרגשות.
ואולי ילכלכו את הספות.
אבל זה אני ואני נפגשות כאן. עם העצב.
ואין מה לעשות.
ככה אני יודעת.
אה, ויש לי גם הצחקות.