כשילדתי את בכורי הייתי ילדה בעצמי.
בת זקונים מפונקת מחד וילדה חסרת ביטחון מאידך, שיודעת בעיקר מה היא לא יודעת.
כל כך הרבה ידעתי על מה שאינני יודעת שכל הפוקוס היה שם.
ואם אינני יודעת- סביר להניח שהדברים שיוצאים תחת ידי -אין להם ערך ממשי.
לא השירים שכתבתי, לא הפסטיבל בו השתתפתי, לא האירועים שהפקתי ולא האוכל שבישלתי. כל אלה ודאי אינם בעלי ערך כיון שאני "אינני יודעת"
כשנולד בני הבכור העמיקה הידיעה שאינני יודעת, אלא שעכשיו הייתה לי אחריות ליצור חי ונושם ותחושת אי הידיעה הצמיחה חרדה.
אז עוד לא הבנתי אבל היום אני יודעת שאחת הדרכים להתמודד עם חרדה היא להיות בעשייה.
אז עשיתי כמיטב יכולתי.
כל כך ניסיתי להצטיין שהותשתי.
הייתי מותשת מלילות ללא שינה, מניסיון לרצות, מהצורך להיות הכי הכי ומכך שלא שיתפתי איש בתחושת האימפוטנציה הזו.
יצא שחלק מהזמן במקום לשמוח בילד היפה והמוצלח שלי -הייתי עסוקה בלהתנצל על מה שהוא עוד לא יודע ועל מה שטרם הצלחתי ללמד אותו.
הקשבתי לשלל יועצים ומבקרים ולא עלה בדעתי להקשיב רגע לעצמי, לשאול מה נכון לי ולפעול על פי צו ליבי.
עברו מאז 32 שנה.
נולדו לי עוד שניים
בדרך, מתוך נק' המבט של ה"לא יודעת" למדתי עוד שיטת אימון ועוד שיטת טיפול ועוד ועוד (מעל שבע)
התנסיתי בכל אחת מהן ובעיקר בחיים עצמם.
מצאתי אהבה לעצמי ובעיקר מצאתי משמעות בעשייה שלי.
בני התפתחו לגברים צעירים, מוכשרים ערכיים ומעוררי השראה, והלב שלי מתפוצץ מגאווה.
היום אני לא פוחדת לטעות.
ומתוך כך אני טועה פחות.
היום אני מתרגלת ומלמדת הקשבה
יהיו שיסכימו איתי ויהיו שלא
כשאני מסתכלת במראה – יכולה לומר לעצמי בפה מלא:
אני אמא טובה!