עמדתי קפואה. ילדה קטנטנה בת 8 עם ילקוט ענק על הגב.
בדרך הארוכה ביותר שהיתה לי מבית הספר הביתה, הלכתי עצובה וטרודה מזה שלא אראה אותו עד סוף חופשת הפסח, שאז נראתה לי ארוכה כמו נצח.
ואז כמו מתוך עננה, שמעתי את השם שלי מרחוק. מרוב מחשבות עליו, חשבתי שאני מדמיינת אותו קורא לי. ואז שמעתי פעם נוספת, ושוב פעם ובכל פעם הקול התקרב והתחזק עד שהרגשתי משיכה בגב, הסתובבתי בבהלה כמו מישהי שהתעוררה מחלום וראיתי אותו עומד מולי, אדום, רועד ויפה כל כך.
עמדתי קפואה. ילדה קטנטנה בת 8 עם ילקוט ענק על הגב.
ואז הוא דחף לידיי פתק מקומט וברח. פתחתי אותו ברעד וקראתי לאט 'אני אוהב אותך זהר'. באותיות שהשתדלו להיות ברורות, שהופרדו כאילו במתכוון ברווחים מדויקים זו מזו, מעוגלות ויפות, כאילו רצה שלא יהיה מקום לטעויות, הוא אמר לי אהבה. זה היה צירוף האותיות היפה ביותר שראיתי מימיי.
ואני, עומדת קפואה, עם תרמיל ענק על הגב, מתפללת שאצליח לרוץ במהירות כמו קצב דפיקות הלב שלי. הסתכלתי על הפתק, הסתכלתי על השיער היפה שלו שקפץ לו מהראש כשהוא ברח ממני ושוב על הפתק, רועדת ושמחה, הרגשתי כאילו השמיים של החלומות והאדמה של המציאות התנגשו זה בזה בעוצמה ומתוך הפיצוץ, התפוצץ לי הלב.
מאהבה.
בפעם הראשונה.
ומתוך הבילבול של חלקי הלב שהתפזרו סביבי, הגוף שלא הפסיק לרעוד והעיניים שהתחילו לדמוע, אחזתי חזק בפתק ובלי הכנה מוקדמת, קרעתי אותו. קרעתי את הפתק המתוק כל כך, לחלקים קטנים, כל כך קטנים, שאף אחד לא יוכל למצוא, כל כך קטנים שלא יוכלו להתחבר לעולם מחדש.
עמדתי קפואה, ילדה קטנטנה ובוכה בת 8, עם ילקוט ענק על הגב ועם מאות חלקיקי פתק וחלקיקי לב ביד.
שלושה שבועות של חופשת פסח, שהיו ארוכים אף יותר משדמיינתי, היו עבורי ייסורי לב ונפש של געגועים ראשונים, אהבה ראשונה ואובדן תחושת מציאות. לא הייתה לי שום עדות לרגע ההוא, המלא מתיקות וכאב ומכיוון שכך, הוא כנראה לא קרה מעולם ובטח מרוב אהבה שלי, דמיינתי אהבה שלו. שאולי בכלל לא היתה.
לקח לי כמה שנים מאז גיל 8 להחליט בבהירות אם היה זה חלום או מציאות אבל לקח לי רק רגע אחד להבין, מה היא אהבה.
מאז זז לי הלב ללא הפסקה. שמחתי על כל תצורה שלו, כל עוד הרגשתי אותו ומאז אני לא מוותרת על להרגיש אותו, לשמוע אותו, לאפשר לו להוביל אותי, לכוון אותי ולנוע בתוכי ומחוצה לי בלי הפסקה.
מאז גם נשבעתי שלא אזרוק ולא אקרע אף פתק לעולם. ביתי וליבי מלאי ארגזים וקופסאות, מלאי פתקים וזכרונות, מלאי עדויות לרגעי אהבה ושמחה, כאב ואכזבה, חיבורים ופרידות, התרחקויות וקירבות.
כך, בגישור, אני מזכירה לזוגות את הפתקים שלהם, גם אם אין כאלה ממשיים. מבקשת מהם להוציא את הפתקים ששמורים בליבם, שמזכירים להם את האהבה, גם אם שהיתה, את הזכרונות, את החלומות המשותפים, את האתגרים שצלחו, את הנכסים הרגשיים שאספו בדרך, את רגעי החום, הקרבה, הדאגה ואת הערבות ההדדית שחרטו זה לזה בפתקים בעבר ועוזרת להם לכתוב את הפתקים החדשים של השלב הבא בחייהם, גם אם לבניה, חיזוק ושימור הקשר והזוגיות וגם אם לפרידה זוגית ולהתחלה חדשה.
אני זהר רואימי, זו שכתבו לה פתק אהבה ראשון בגיל 8.
כבר לא קטנטנה אך עדיין עם ילקוט ענק על הגב, מלא בזכרונות, ערכים, אמונות, תובנות, למידות ואהבות, מלווה זוגות ברגעי קושי ומשבר וגם בתהליכי שינוי וצמיחה בתהליך מערכתי, מקיף ותומך לבניה מחדש של השלב הבא בחייהם.
עו"ד, מגשרת, בוגרת לימודי טיפול זוגי ומשפחתי, מאמנת אישית וזוגית, רעיה, אמא, בת, אחות, חברה, אשה.
זה הפתק שלי.
מוזמנים לבקר אותי ולכתוב לי ב –
https://www.facebook.com/zohar.roimi
https://www.facebook.com/zoharoimi/notifications/
zoharoimi.co.il
(כל התמונות מהאלבום הביתי)
