אני דיילת ב"אל על" כבר הרבה שנים (מעל 15) והכל בחיים כנראה עניין של השקפה. קראתי את הטור שהתפרסם ב"דה מרקר" שכתבה עמיתה שלי לעבודה. אני עדיין חושבת שכל מה שעולה לכם לראש כשאתם חושבים על דיילות זה שנכון, לא מדובר ב"עוד מקום עבודה" והן לא "מלצריות באוויר", כמו שצעקה עלי נוסעת חצופה באחת ״מטיסות השוקולד״ שלאחרונה נראה שהלכו והתרבו (קורה משהו רע לעם שלנו?). להיות דיילת זה אורח חיים.
אורח החיים הזה אומר שפעמיים בחודש אני מגיעה לבית הקפה האהוב עלי בסוהו בניו יורק ויושבת עם בעלי המקום וכמה מקומיים לקפה משובח ״וקרוק מאדם״. להיות דיילת אומר שבארוחת הבוקר ״במקום שלי״ שואלים אותי האם ארצה להזמין את ה"מנה הרגילה" שלי. זה אומר שאני מכירה את מסלול הריצה בסנטרל פארק כמו את זה שבפארק הירקון וזה אומר שפקיד הקבלה במלונות במרכז הצנטרום של כל בירות העולם, ישאלו לשלום בני משפחתי.
זה אומר שבסלון הבית, אני תמיד נמצאת דרוכה ומוכנה להמראה ויש מזוודה מוכנה למקרה שיציעו לי משהו אטרקטיבי. זה אומר גם שתמיד יהיו שניצלים במקפיא (למקרה של ״הקפצה״ לא מתוכננת), כדי שיהיה לילדים מה לאכול וגם ארון מלא שוקולד גודייבה וכל טוב מטעמי העולם. זה אומר שאני בקיאה ברוב (ניו יורק משתנה בקצב מדהים, אפילו אני לא תמיד מסוגלת להספיק), מסעדות העילית בעיר הזו (יש ספיישל לאנצ' בכולן במחיר ממש ממש סביר והרבה יותר זול מגלידריה בתל אביב) ואני יודעת היכן כל חנויות המותגים בכל העולם ואיפה הכי כדאי לקנות ומה (יוניקלו בהונג קונג).
זה אומר שאני מכירה את האנשים ה״חשובים״ במשק, בממשלה, בכלכלה ובחברות המובילות ואף יש לי תמונה עם ראש הממשלה, רעייתו, הנשיא וארבעת אלו שהיו לפניו. כך גם עם זמרים מפורסמים, שחקנים ועוד (וכן, הבת של בר רפאלי באמת הורסת).
הבנתם, אני בטוחה.
לעם שלנו, איך נאמר, אין גינונים אירופאיים
זה גם אומר שבדרך לזוהר ואכן יש גלאם, שיק וכיף במקצוע הזה, פוגשים את כל סוגי האנשים בעם שלנו, שהוא, איך נאמר, לא בדיוק מתאפיין בגינונים אירופאיים בטיסות. הנוסעים ברובם לא מנומסים ולא סבלניים. זה לא תמיד פשוט כשנוסע מתחיל לשתות את הוויסקי בדרך לבנגקוק עם חבריו במסגרת "טיול הבנים" וזה לא תמיד פשוט או נעים לגרש מסתננים למחלקת עסקים (כן יש מקום פנוי, כן זה לא משנה לנו וכן אתה לא יכול לשבת שם בחינם ולא, לא חבל שישאר ריק).
ולא תמיד פשוט להסביר שווילון זה מחיצה /הפרדה/ תמרור עצור/ אל תעבור, או שהזמן הכי מתאים להחליף חיתול עם קקי לתינוק שצורח כבר חמש שעות הוא לא באמצע חלוקת האוכל במטוס.
אז כן, יש את כל הכיף של הנסיעות לניו יורק, לבנגקוק, לטורונטו, לבוסטון, להונג קונג ולדרום אפריקה או לבייג'ינג ויש גם את הקשיים שבדרך, אבל יש גם את עניין השכר.
יש מקום לשיפור בשכר
דיילים ודיילות מגיעים בדרך כלל לחוזה הרפתקאות של חמש שנים. בשנים אלה הם נהנים מחוויות מרתקות ועשירות שלא תמיד מתאימות לכולם מן הסתם. יש משמעת וצריך להקפיד עליה ועל הגעה בזמן, הופעה נאותה וסטנדרטים גבוהים של התנהגות ושירות.
השכר הוא פי שתיים משכר מינימום לשעה לעובד רגיל. יש חישוב מסויים של שעות עבודה ויש תשלום על אש״ל (שלא השתנה כבר שנים ובאמת הגיע הזמן להרים את הכפפה ולהעלותו) וכן, יש מקום לשיפור השכר! אך זאת לא משכורת רעב. בסיום חמש שנות ההעסקה מיעוט קטן נבחר להישאר בחוזה לקביעות. על כל תקן מתמודדים רבים מאד (כנראה שיש עדין זוהר גם אחרי חמש שנים של ניקוי פחים וחיוך לנוסעים ישראלים). אחרי שמקבלים קביעות יש הליך לקידום לתפקיד של מנהל שירות.
לא כולם מתקדמים (כמו בכל מקום עבודה לא כולם מתאימים לנהל) ומי שמקודם עובר הליך הכשרה ארוך שבסופו הוא מתמנה למנהל שירות בטיסה עם שכר גבוה יותר ויש אש״ל (שזהה לזה של הזמניים). אני מודה, יש מקום לשיפור השכר! אז מאחורי החיוך שלי בטיסה הבאה שלכם יש שמחה, אהבת אדם ואהבה לאורח החיים הזה. תחייכו אלינו, תהיו סובלנים, תביאו שוקולד לצוות ותתנו מחמאה ובעיקר – תהיו מנומסים.
בחיים כמו בטיסה, הכל שאלה של השקפה או כמו בשיר של שלמה ארצי "אז אני פונה לפתע לדיילת, ואומר לה: יש לי שאלה אחת להעביר: אם אפשר לחיות למטה, כאילו זה למעלה? הרי היא ציפור שחיה באוויר" ושתי עיניה מחייכות, שאלה של השקפה, אם חיים יותר נכון, אז לא משנה איפה!"
** הכותבת בעילום שם עובדת ב"אל על" יותר מעשור. פרטיה שמורים במערכת
והנה השיר של שלמה ארצי למי שרוצה להמריא קצת
[youtube pMHdTIx2yrI nolink]
נקודת מבט אחרת: דייל כותב על הניצול, על הקשיים ועל יחסי הכוחות באל-על