קיבלתי אותו במתנה כשהייתי בת 15.
מערן שהיה אז החבר שלי. בהקדשה הוא כתב:
"לעידית
ולאמא של עידית גם!
ספר שאתן מאד רוצות לקרוא והוא גם נורא מתאים לסיטואציית החיים שלכן.
ממני האוהב (את שתיכן)
ערן.
חג שמח" 08.04.1985
ובכן…
כמו מיצוי מדויק של כל מה שהיה מורכב ולא במקום נמצא בהקדשה הזו…
מה שזכור לי מאד מהקריאה בספר הוא תחושה של סמיכות.
לחדור דרך המילים שנכתבו שם כמו אל מימד תאום.
לשחות דרך סמיכות חייה של הגיבורה.
להיות היא לכמה ימים.
ואולי אפילו להעז לדבר לא יפה.
שם האבא מת. האבא שלי חי. אז והיום.
היו ימים בילדותי כשלא יכולתי לשאת את העדרותו שחשבתי שאולי עדיף היה אילו היה מת.
במוות, הבנתי כבר אז יש דבר נעול אטום ובעל גבול ברור.
אותו גבול שלו ייחלתי מאז ומעולם.
אבא מעבר לאוקיאנוס הגדול הוא חסר גבולות.
אמא שהחבר שלך אוהב ומקדיש לה ספר הוא גם כן דבר חסר גבולות.
בכותרת הספר משורטט גבול ברור.
אם את לא יכולה לדבר יפה, תשתקי!
הרבה חושך יש בספר, וזו הייתה הפעם הראשונה בה הבנתי שחושך איננו נחלתי הפרטית. שיש עוד כמוני שבתוכם שוררת עלטה כואבת ומבוהלת.
"אני מרגישה כאילו בתוך הבית שלנו יש חור שחור, אבל מסביב הכל מלא מתיקות וקיץ, עד שרק אנחנו יודעים על החור הזה, והאנשים האחרים שעוברים לא יכולים אפילו לדמיין אותו"
ככה בדיוק.
נוסעת עם החברות בקו 20 לדיזנגוף סנטר. מצחקקת, מתלהבת מפוסטרים. מרכלת.
הולכת לצופים בחאקי קרוע. מתאהבת, מתאכזבת.
עושה את הקולות, נעה במרחב כמו כולם.
סביב הבור השחור.
הקריאה בספר הזה הייתה מבהילה ומנחמת.
מעוררת. לא הרגשתי לבד.
הבנתי שיש עוד בורות והם שחורים ואפלים ממש כמו זה שבבית שלי.
בורות סמויים, חרישיים.
העדרות היא נוכחות עוצמתית במיוחד.
אמא שלי הייתה אוגרת פריטים שזקוקים לתיקון: מנורות שקיצרו. ברגים שהתרופפו, קצוות שכהו.
היא נהגה להכין ערימה כזו בעודה אומרת: אבא יתקן.
וכך היה. אבא היה מפציע בחיינו כשהיה מפציע, מפשיל שרוולים ומתקן.
מנורה או בורג קצווה שטעתה.
כך נותר חוט שקוף דקיק ומבלבל של נוכחות שאיננה, נישואים שאינם, הורים.
תמיד דיברתי יפה. וגם שתקתי.
שתקתי על הפחד ועל הבדידות. שתקתי את המילים המכוערות שצמחו לי כמו עשבים רעים על הנשמה.
שתקתי את הרעב שהלך וגדל. את הלבד שנצבע בצבע כתום של שקיעה.
שתקתי את חוסר הגבולות וחוסר הוודאות שליוו את חיי.
עד שלא שתקתי יותר.
דיברתי. יפה ולא יפה. דיברתי בגוף ובפה. בעיניים וברגליים.
דיברתי את הכל.
"לצחוק ולרקוד ולנגן, נגד החושך, נגד הלילה, נגד מה שהיה בחוץ זר ונורא. ואני יצאתי מהחושך לעבר הבית להצטרף אל מעגל האור"
זה המשפט האחרון בספר.
לקח לי שנים לשוב ולראות גם את האורות שהיו בבית פנימה. את הקסמים והפלאות את רגעי החסד והרוך.
מלי, גיבורת הספר חברה שלי.
ותיקה. היא גדלה ומתחתנת שם בספר. ואני בחיים. גדלתי והתחתנתי.
אני חייבת לה תודה על שהאירה את החושך שלי בנוכחות. בשותפות גורל.
"אם את לא יכולה לדבר יפה, תשתקי"
נורית זרחי.
איורים (נפלאים)יחזקאל קמחי.