"אלה ידי, זה העולם"
כתבה: מרגרט אטווד
מאנגלית: הילה אהרון בריק
הוצאת לוקוס
"אלה ידי, זה העולם". הנה העולם פרוש לפניי, שני ידיים גם הם פרושות, מה אעשה בם? אנטע? אקטוף? אנגע? אלטף? ארפא? אחפור? אבנה? מרגרט אטווד עושה את כל אלה ויותר דרך המילים שלה. קראתי שתיים מספרייה, "סיפורה של שפחה", ו"לטענת גרייס". זאת הפעם הראשונה שאני נחשפת לשיריה.
מתוך "טבעו של הגוֹתי":
"אראה לך נערה רצה בלילה
בין עצים שאינם אוהביה
וצללים של אבות הרבה
ללא שבילים, אף לא
פרורי לחם או אבנים לבנות
תחת ירח שאומר לה שום דבר.
כלומר, הוא אומר: שום דבר."
ערפל כהה וסמיך אופף את השירים. דמיינו, היא אומרת לנו, שאתם ביער השחור, יותר אבודים מהָנזֶל וגֶרטֶל , אפילו פירורי לחם אין שיאירו את הדרך והירח עוין, אינו משתף פעולה.
"היומנים של סוזנה מודי" נכתבו על ידי סופרת קנדית עם אותו השם ובהשראתם כתבה מרגרט אטווד את הספר "לטענת גרייס." סיפורה של רוצחת עם חשש לפיצול אישיות. עובדת כמשרתת והורגת את בעל הבית שלה וגם את מנהלת משק הבית.
מתוך השיר "היומנים של סוזנה מודי (1970)" שכתבה מרגרט אטווד:
"שְׁנֵי קוֹלוֹת
עָשׂוּ שִׁמּוּשׁ בְּעֵינַי, כָּל אֶחָד בְּתוֹרוֹ:……
"הָאֶחָד רָאָה מִבַּעַד
לְעֵינַי הַכֵּהוֹת, שֶׁהָלְכוּ
וְהִלְבִּינוּ, עָלִים אֲדֻמִּים,
טִקְסֵי פֻּלְחָן שֶׁל עוֹנוֹת וּנְהָרוֹת
הָאַחֵר מָצָא כֶּלֶב מֵת
מִתְרוֹנֵן בֵּין רִמּוֹת
קָבוּר־לְמֶחֱצָה בְּתוֹךְ הָאֲפוּנָה הָרֵיחָנִית."
המשוררת עושה שימוש בסינסתזיה "שְׁנֵי קוֹלוֹת
עָשׂוּ שִׁמּוּשׁ בְּעֵינַי." הדואליות הזאת, פיצול האישיות, היִין וְיַאנְג או איך שלא תקראו לזה, היא תֵמָה שחוזרת שוב ושוב. מרגרט מרכיבה תמונה לא פסטורלית אך רהוטה מאד וחדה כתער (vivid) של כלב (אני מדמיינת אותו גדול ושחור) בשלבים מתקדמים של ריקבון, שוכב נטול חיים בין אֲפוּנָה ָרֵיחָנִית. מרגרט אטווד יכלה לשתול שושנים או פרחי ציפורן בתוך השיר שלה אבל בחרה דווקא באֲפוּנָה הָרֵיחָנִית. באנגלית נקרא sweet pea, אפונה מתוקה. מטפס עונתי שצומח בשלל צבעים ורוד, כחול, סגול ולבן.
הצמח הזה לא כל כך מתוק וגם לא תמים. הַסֶוויִט פִּי, אם אוכלים כמות גדולה של גרעיניו, יכול לגרום להרעלה בבני אדם. במקרה של כלבים יכול להגמר במוות. מרגרט מעמידה זֶה בְּצַד זֶה את הצמיחה והדעיכה, את גלגל החיים. צמח שופע צבע וחַיוּת לצד גופה של כלב שמשמשת כדשן.
שום דבר לא קדוש או תמים. מתוך "חמישה שירים לבובות":
"מאחורי זגוגית במקסיקו
בבת חמר משרבבת
שפתיה בזעף;
למרות מטפחתה היפה המאבקת
היא משתוקקת להיות מסכנת
ראו איך הבבות עוינות אותנו,
עם מצחיהן הבולטים
וסנטריהן הזעירים, גופן השטוח
לעולם אינו מרשה להתלהט או להתנפח,
פניהן פני בריונים קטנים."
יש הרגשה שהבובה, לולא מחסום הזכוכית, היתה פורצת החוצה איכשהו. לא יכולה לשרבב את גופה לחופשי אז מסתפקת בלשרבב את שפתיה מעלה. בובות שרוצות להיות בובים: "משתוקקת להיות מסכנת", "פניהן פני בריונים."
מרגרט כותבת שיר על מארי וובסטר, אישה שהואשמה בכישוף, הוצאה להורג בתלייה אך הצליחה דרך נס לשרוד.
"מארי החצי-תלויה"
שְׁמוּעָה הִתְעוֹפְפָה בָּאֲוִיר,
מְחַפֶּשֶׂת צַוָּאר לִנְחוֹת עָלָיו.
אֲנִי חָלַבְתִּי אֶת הַפָּרָה,
דֶּלֶת הָאָסָם הָיְתָה פְּתוּחָה אֶל הַשְּׁקִיעָה.
לֹא הִרְגַּשְׁתִּי אֶת הַמִּלָּה הַמְּכֻוֶּנֶת פּוֹגַעַת
וְחוֹדֶרֶת פְּנִימָה כְּמוֹ קָלִיעַ רַךְ.
לֹא הִרְגַּשְׁתִּי אֶת הַבָּשָׂר הַמְּרֻסָּק
סוֹגֵר עָלֶיהָ כְּמוֹ מַיִם
עַל אֶבֶן מֻשְׁלֶכֶת.
תָּלוּ אוֹתִי עַל שֶׁחָיִיתִי לְבַד,
עַל עֵינַי הַכְּחֻלּוֹת וְעוֹרִי צְרוּב הַשֶּׁמֶשׁ,
חֲצָאִיּוֹת מְרֻפָּטוֹת, כַּמָּה כַּפְתּוֹרִים,
חַוָּה מְרֻפֶּטֶת עַל שְׁמִי
וּתְרוּפַת פֶּלֶא לְיַבָּלוֹת;
הוֹ כֵּן, וְשָׁדַיִם
"וְאַגָּס מָתוֹק חָבוּי בְּגוּפִי.
בְּכָל פַּעַם שֶׁיֵּשׁ דִּבּוּר עַל שֵׁדִים
כָּל אֵלֶּה שִׁמּוּשִׁיִּים בְּיוֹתֵר."
קודם השמועה מתעופפת באויר, אחר כך האישה. מתחיל באופן פסטורלי כמו ציורו של
ז'אן-פרנסואה מילה "אישה חולבת פרה." בהמשך נהפך לסוריאליסטי. אומרת המואשמת "לֹא הִרְגַּשְׁתִּי אֶת הַמִּלָּה הַמְּכֻוֶּנֶת פּוֹגַעַת וְחוֹדֶרֶת פְּנִימָה." החיים ומוות בידי הלשון. מה פשעה? היא אישה, בעלת עיניים כחולות ורכוש, שזופה, רוקחת תרופות, אטרקטיבית. case closed
"שיר הסירנה"
זֶה הַשִּׁיר הָאֶחָד שֶׁהַכֹּל
יִרְצוּ לִלְמֹד: הַשִּׁיר
שֶׁאֵין לַעֲמֹד בְּפָנָיו:
הַשִּׁיר שֶׁמְּאַלֵץ גְּבָרִים
לְזַנֵּק כִּיְחִידָה אַחַת מֵעַל הַסִּפּוּן
גַּם כְּשֶׁהֵם רוֹאִים גֻּלְגָּלוֹת מוּטָלוֹת עַל הַחוֹף.
הַשִּׁיר שֶׁאִישׁ אֵינוֹ מַכִּיר
כִּי כָּל מִי שֶׁשָּׁמַע אוֹתוֹ
מֵת, וְהָאֲחֵרִים אֵינָם מְסֻגָּלִים לְזָכְרוֹ.
הַאִם לְסַפֵּר לְךָ אֶת הַסּוֹד
וְאִם אֲסַפֵּר הַאִם תְּחַלֵּץ אוֹתִי
מֵחֲלִיפַת הַצִּפּוֹר הַזּוֹ
אֲנִי לֹא נֶהֱנֵית כָּאן
מִשְׁתּוֹפֶפֶת בָּאִי הַזֶּה
הַנִּרְאֶה צִיּוּרִי וּמִיתִי
בְּחֶבְרַת שְׁתֵּי הַמְּשֻׁגָּעוֹת הָאֵלֶּה עִם הַנּוֹצוֹת
אֲנִי לֹא נֶהֱנֵית לָשִׁיר
אֶת הַטְּרִיּוֹ הַזֶּה, הַגּוֹרָלִי וְהַיָּקָר.
אֲגַלֶּה לְךָ אֶת הַסּוֹד,
לְךָ, רַק לְךָ.
הִתְקָרֵב. הַשִּׁיר
הוּא קְרִיאָה לְעֶזְרָה: עֲזֹר לִי!
"רַק אַתָּה, רַק אַתָּה תּוּכַל,
אַתָּה יָחִיד בְּמִינוֹ
סוֹף־סוֹף. אֲבוֹי
זֶה שִׁיר מְשַׁעֲמֵם
אֲבָל הוּא עוֹבֵד בְּכָל פַּעַם מֵחָדָשׁ."
כל הגברים קופצים כיחידה אחת, כמו שחיינים אולימפיים שמְקֻמָּרִים גופם לתוך בריכת המים. גם המשוררת היא סִירֶנָה, שרה לנו שִּׁירים שֶׁאֵין לַעֲמֹד בְּפָנָיהם. למרות ש"גֻּלְגָּלוֹת מוּטָלוֹת עַל הַחוֹף", למרות החומר האפל, אי אפשר להתחמק מקסמיה, מנוצותיה.
"אֲנִי נִגֶּשֶׁת לָאַהֲבָה הַזּוֹ
כְּמוֹ בִּיּוֹלוֹג
לוֹבֶשֶת אֶת כִּפְפוֹת
הַגּוּמִי וְאֶת חֲלוּק הַמַּעְבָּדָה הַלָּבָן
אַתָּה בּוֹרֵחַ מִמֶּנָּה
כְּמוֹ אָסִיר פּוֹלִיטִי
נִמְלָט, וְלֹא פֶּלֶא"
גברת אטווד היא וִירְטוּאוֹזית. רוקחת מילים שמיימיים במעבדה סטרילית. "נִגֶּשֶׁת לָאַהֲבָה הַזּוֹ
כְּמוֹ בִּיּוֹלוֹג" עם חלוק לבן נטול צבע, כפפות הגומי שמגנות מחיידקים אבל גם ממגע אנושי חם.
כמלטשת יהלומים משחיזה את עפרונותיה. עם פינצטה בוחרת מילים מדויקות, קרות. התוצר הסופי מבריק, נוצץ, ללא פגם. אני אישית לא נמשכת ליהלומים. הם לא הַבֶּסְט פְּרַנְדס שלי. תנו לי אבנים חמות יותר כמו ספיר, אֶמֶרַלְד, אבן אוֹפָּל. המילים, השירים, כבר הללתי ושיבחתי. נגעו לי באינטלקט אבל לא חדרו ללב. עדיין, בשל הגאונות, ממליצה לקרוא.