לאחרונה זה מרגיש לי שאנשים חוששים לקרוא למקרי הטרדה מינית ואונס בשמם ומוצאים להם חלופי שמות כדי לעדן את הפשע.
כך לדוגמא קרה עם ח"כ איתן ברושי שהחליט ליצור "סיטואציה" וטפח על ישבנה של ח"כ נחמיאס-ורבין במהלך סיור בעוטף עזה אל מול אנשים אחרים. איתן ברושי קרא לזה "סיטואציה שנוצרה" ו"מקרה" לא לפני שרץ לתקשורת לספר שבעצם דובר ב"מחווה חברית" – בחברה מתוקנת קוראים לזה: הטרדה מינית.
עכשיו, שניה לפני שתצקצקו ותזעקו "זאת רק נגיעה בישבן" כמו תגובות שקיבלתי אחרי שהבעתי את דעתי על העניין, אז זאת לא רק "נגיעה בישבן" ומחווה חברית היא משהו אחר לגמרי. אפשר גם לשאול לשלום הצד השני, או להכין קפה ולהיות באקט של מחווה חברית, לא צריך לטפוח על ישבנים כי לסחבק מתחשק לאחוז.
בואו נבהיר את זה פעם אחת ולתמיד: הטרדה מינית היא הטרדה מינית. היא לא 'סיטואציה' שסתם מתקיימת מעצמה, היא לא 'מקרה', היא בטח לבטח לא "מחווה חברית", היא פלישה למרחב האישי והפרטי של אדם אחר ללא רצונו באופן משפיל ופוגעני. עכשיו כשהבהרנו את זה, אפשר להמשיך הלאה.
ח"כ נחמיאס-ורבין קיבלה את התנצלותו של ברושי, ואף הבהירה בסטטוס בפייסבוק ובנאום במליאה כי בחרה לקבל את התנצלותו על דעת עצמה והגיבה באופן נחרץ על ביקורות קשות שקיבלה מהציבור על כך שלא התלוננה על הטרדה מינית, כשהיא מביעה עמדה אמיתית של חוזק וחוסן על כך שגם במקרה כזה, לאישה יש את הזכות להחליט אם להמשיך הלאה, או להתמקד ולהגביר את האש, מה שמביא אותנו לטרנד החדש של המטרידים מינית. טרנד ה"יורים ובוכים".
[youtube 3XJ7j1V4k9Y nolink]
על מילותיה של ח"כ נחמיאס-ורבין אין מחלוקת מהצד שלי, יש לאישה את הזכות לבחור האם להתמקד וללכת הלאה הכי רחוק שאפשר במקרה של הטרדה מינית. ראינו סיטואציות בהן נשים החליטו להמשיך עם זה הלאה וזו ההחלטה שלהן בלבד, וראינו גם נשים שלא, ונחמיאס-ורבין החליטה לסלוח ולהמשיך הלאה – אבל בכיכר העיר החברתית ברשתות, בתקשורת ובכלל במציאות עצמה האם יש לנו הזכות לשפוט אותה על כך? האם שכחנו שגם נבחר ציבור הוא אדם לפני הכל עם החלטות ורגשות ויש לו את הזכות לבחור עבור עצמו את ההחלטות שלו?
טרנד היורים ובוכים מתגבר. הם מטרידים/תוקפים/אונסים ואז מתנצלים ומתבכיינים ברשתות, בערוצי הטלויזיה. ח"כ איתן ברושי התנצל ולא העז להעלות על שפתיו את מה שקרה באמת: הטרדה מינית. הוא קרה לזה "המקרה", הוא ציין ש"נוצרה סיטואציה". אבל הוא לא ציין שהוא ביצע מעשה פוגעני ופולשני.
אנחנו נתקלים בטרנד הזה לא מעט. איבגי, קסטיאל, גולדבלט, גולן, ארי שביט, שחם, כולם ועוד רבים שפשעו על פי החוק החברתי ו/או על פי החוק של בית המשפט אמרו – "מתנצלים אם פגענו" והנה, או שקיבלו עסקת טיעון מפנקת או שהחברה החליטה לסלוח להם.
ואנחנו? החברה המתוקנת, הקולות השפויים שרק מנסים להרים את הראש ולזעוק את התיקונים על מערכת החוק שממשיכה להקיא עלינו פושעים ולהכריח אותנו לקבל אותם לזרועותינו נשארים עם עסקאות טיעון, בתי כלא ריקים ממטרידים מינית/תוקפים/ואנסים ותקשורת שמעדנת הטרדות מיניות ונותנת במה לפושעי מין וזרקורים כאילו מדובר ברומן של טלנובלה מפוצצת ברייטינג או רכילות עסיסית בפינת הסלבס היומית.
גם טפיחה על הישבן, בין אם בפרהסיה ובין אם לא, היא הטרדה מינית. והיא תוצאה של תרבות אונס שמתייגת פשעי מין כ"מקרה" או "סיטואציה שקרתה".
תרבות האונס היא לא באמת תרבות – תפנימו כבר.
לקריאה חופשית:
יורים ובוכים – מטרידים מינית סטייל 2018
על הזכות לאישה להחליט האם לסלוח
"כשדרשתי התנצלות מברושי הוא סובב את גבו"
