כשראיתי את קובי מרימי בפעם הראשונה ישר התאהבתי בבחור הביישן, הצנוע, והמעט גמלוני שלא הפסיק לצחקק ממבוכה…
חשבתי לעצמי – זה יהיה מדהים אם דווקא הבחור הביישן והחסר בטחון שברח כל הזמן מתחרויות כאלו דווקא הפעם הזאת יחליט להישאר ולהילחם, ובסוף עוד יזכה ויהיה הנציג שלנו בארוויזיון…
בראיון לטלוויזיה קובי סיפר שהשתתף בהצגת ילדים בה שיחק דרקון שבמשך 200 שנה חי במערה ושמר על אוצר. בסוף ההצגה מתברר שכל הזמן הזה האוצר בעצם היה מחוץ למערה – נגיש.
הדרקון / קובי החליט סוף סוף להפסיק לפחד ולחשוף את האוצר.
לכמה מאתנו יש כשרון מיוחד שאנו מסתירים / שומרים לעצמינו?
האם זה מפחד להיכשל? האם זה מפחד להצליח?
האם מחוסר בטחון עצמי? מחוסר אמונה בעצמינו?
האם מחוסר באהבה עצמית ובעקבות כך אנו לא מאמינים שאנחנו ראויים להצליח, ראויים למחמאות, לשבחים, לאהדה?
ואולי בכלל עוד לא גילינו מהו הכישרון הזה?
הדרך "מחוץ למערה" מאתגרת וארוכה, אך כל כך שווה את האוצר שבסופה.
אל תהיו כמו צ'מבלו. לא הגיע הזמן לצאת מהמערה?