יש אירועים בחיים, שכאשר מציינים את יום השנה להתרחשותם, בעיקר אם זה מספר עגול, אתה עוצר ונזכר, או שואל את עצמך, או את האחרים-איפה הייתי כאשר התרחש? השבוע ציינו 40 שנה לביקורו של סאדאת בישראל. בטח שאני זוכרת איפה הייתי אז, ואתם מבינים שאני גם הולכת לספר לכם על זה, אבל אי אפשר שלא לבנות מזה סיפור יפה…
הרבה שנים לימדתי בבית הספר ה"עמק המערבי" ביפעת את מה שנקרא "ציונות". אז זה היה השם המקובל על ידי התלמידים ל"היסטוריה של עם ישראל". בימים ההיסטוריים ההם, כשההיסטוריה עוד היתה מקצוע נחשב ו"עכשווי", התלמידים למדו ונבחנו גם על היסטוריה כללית, וגם על היסטוריה של עם ישראל. מאוד אהבתי את המקצוע שלי, עומדת בכיתה שמעל המקלט החדש , צופה בעין אחת על נוף העמק שנשקף מהחלונות, ובשנייה מתבוננת על תלמידי החושבים וכותבים. מדברת ומרביצה תורה בהתלהבות האופיינית לי, ופתאום אומרת "ביקור, סאדאת, זוכרים?" ,בהתייחס למשהו שאותו כבר אינני זוכרת. תלמידי הסתכלו עלי בחזרה בעיניים שאומרות: "לא, ממש לא..". ואני מתעקשת, "בשנת 1977, ארבע שנים אחרי מלחמת יום כיפור, אתם לא זוכרים?". האמיץ שבהם הישיר מבט ואמר לי: "מירב, אנחנו נולדנו ב 1978, אז אנחנו לא ממש זוכרים מה היה ב 1977". באותו רגע ממש, הבנתי שאני לא המורה ה"קולית" והצעירה להיסטוריה, כמו שרציתי לחשוב על עצמי, אלא ההיסטוריה בכבודה ובעצמה. האמת חשתי את מלוא האחריות והכובד על כתפי, לא רק הרצל, בלפור ויהודה המכבי היסטוריה, אלא מעתה גם סאדאת ואני. הפכתי באחת להיות לא רק מורה, אלא "איש עדות" ו"מושג היסטורי" ,שלא לומר "מוצג ארכיוני", ולקחתי את תפקידי בכבוד הראוי לו. כדי להחזיר לעצמי את כבודי הכמעט אבוד, את נעורי שחלפו להם, ואולי לזכות בכמה נקודות, אמרתי להם, שכאשר סאדאת נחת בארץ, הייתי ב"שנת שרות".
את ביקור סאדאת ראיתי, לא לבד, אלא עם כל הקומונה שלי, בסלון של משפחת בר-מוחא, השכנים שלנו. את שנת השרות עשיתי ב"גרעין עודד", שבמקורו, לפני שהפך לתנועת הנוער של "בני המושבים", התחיל כגרעינים בעיירות פיתוח. כאשר הגענו לעיירה שלנו, שלומי, קיבלנו הרבה הוראות, חוקים והסברים על הכל מהגרעין שקדם לנו, במסגרת מה שקרוי "חפיפה". הם סיפרו לנו את מי אנחנו אוהבים, את מי פחות, למי מותר לבוא אלינו ומתי. מי יכול לעזור לנו ואיפה, מי טוב לגרעין, מי רע לגרעין, מי המאהבת של מי במוסדות העיירה, מי מחובר בקשרי משפחה עם מי. בקיצור כל כללי העשה ואל תעשה להתנהלות נכונה בעיירה. היו לנו שלוש דירות, שתיים בקומה העליונה של השיכון, שהיו דירות השינה, והוגדרו כפרטיות לחלוטין ואסורות. ואחת בקומה מתחתיה, שהיתה דירת האוכל, הבישול, האירוח ופעילות הגרעין, וגם צמודה לשכנים, משפחת בר-מוחא, זוג צעיר עם תינוק קטן . הכללים לגביהם היו לשמור על "שלום קר", להתנהל בשכנות טובה, להיות נחמדים, מנומסים, אבל לשמור על הפרדה ברורה. בספר החוקים (ליתר דיוק מחברת) לא היו הוראות למקרה שבו יפרוץ שלום פתאומי או עולמי, וסאדאת יגיע לביקור.
הקומונה שלנו היתה צנועה מאוד, ולא מאובזרת. את הכביסה סחבנו הביתה כשיצאנו אחת לשבועיים. שיחות טלפון לענייני עבודה בלבד, היינו עושים מטלפון החוגה הנעול ב"בית הנוער" ,לאחר דברי חנופה רבים לאחראית, לשם השגת המפתח. אוכל היינו קונים אחת לשבוע באחד מקיבוצי הסביבה, ואחרי שלושה ימים נשארנו די רעבים. בקיצור בחיינו הצנועים על המילה טלוויזיה אפילו אי אפשר היה לחלום. והנה, סאדאת בכבודו ובעצמו אמור להגיע, או אולי חוליית מחסלים כמו שחשש מוטה גור, וגם אנחנו רצינו להיצמד כמו כולם למסך. אפילו ביטלנו עבודה באותו אחר צהריים, והתיישבנו כלאחר כבוד, באחוות לוחמים של בוא השלום על רצפת הסלון הקטן של משפחת בר מוחא. שלום שלום, אבל יש גבולות. הקומונה הקטנה שלנו, חמש בנות ושני בנים, בבר, שולה, התינוק הקטן שלא מבין את פשר הביקור הממלכתי, שלנו, ואת עוצם הרגע, ובוכה. כולנו יחד מבינים, שהנה זה קורה. ובאמת, כמה שהכושר המילולי שלי מפותח, להסביר לילדים את הרגע הזה קשה מאוד.
אנחנו, בנות הגרעין בעיקר היינו עסוקות להגיד לבנים שהם "אכלו אותה", וזה שדחו את הגיוס בשנה לטובת "שנת השרות", כנראה כבר יבטל להם את הצבא וחלומות הסיירת לחלוטין. אין ספק שברגעים האלו, בסלון הזה, היה שלום חם מאוד , והרבה תנאים לדו-קיום.
אז איפה אתם הייתם לפני ארבעים שנה כאשר סאדאת הגיע לארץ?
אני כאמור הייתי בסלון של משפחת בר- מוחא משלומי על השטיח.
______________________________________________-
תמונת סאדאת מתוך דף בפרסום של ארכיון המדינה
