בתוך סבך החג והחול. היומיום ועמלו. סופי השבוע השינות והקימות נכנסה גם המלכות לעיניין.
עוד טרם נשתרבבה אל חיי מדי פעם הרהרתי באופציית המלוכה. משחר ילדותי נהגתי להגות באפשרות שבעצם הינני נצר לבית מלוכה נכחד. תינוקת תכולת עיניים שנגנבה מעריסת זהב ושן.
הייתי יושבת וטווה חלומות על מלכה הדורה שיום אחד דופקת בדלת היא וכל אנשיה ובצעד של חמלה אנושית וכאות של הכרת תודה מזמינה גם את אמא שלי המכהנת להצטרף אל הארמון הקסום אליו אני שייכת.
מכיוון וכל זה מעולם לא התרחש ויתרתי מזמן על האפשרות להיות מלכה, עד, עד שהוזמנתי להצטרף למירוץ אל הכתר.
אמנם אני נאלצת לחלוק את המלוכה הזו הספציפית עם עוד כ5000 מלכות, אבל, היי, זו בהחלט מסתמנת כאפשרות המציאותית היחידה שנותרה להיות חלק מבית מלוכה ראוי!
כמובן שיש עוד משוכות לעבור, תרתי משמע, יום מיונים באופק, כזה שרק המחשבה על אתגריו מעבירה בי צמרמורות של חיל ורעדה. תלויה על חבלים בין שמיים וארץ, מגששת באפילת מטפחת הקושרת את עיני ועוד מכמנים.
אבל, היי, מלכה או לא? ולשם מה השקעתי שנים בצופים? ולכן באופן מלכותי והחלטי ברור ואף מתבקש שאבחר!
המשוכה הנוספת שמחכה באופק, כאשר אוכתר (סופסוף) היא משוכת הנשארים מאחור…
ובכן, בהיותי בת יחידנית לאם יחידה בלבדה, הראשונה במעלה שממנה אצטרך להפרד היא המלכה האם.
וכפי שאני מכירה את הנפשה הפועלה ניפנוף אצילי ודמעה מלכותית לא כלולים בטקס.
ראשית היא תפצח בקריאות שבר, בשקט, כדרכן של פולניות במחתרת (היא רומניה), את? למסע שכזה? זה בכלל לא מתאים לך! לא נעים לי להגיד לך, היא תלחש בחרישיות מאופקת בעידוד, זה ממש לא מתאים לך… לא תעמדי בזה. הגב, המשקל, ואת ממש מתבלבלת, את כבר לא בת 16.
כשכל זאת ועוד לא יעשו את העבודה היא תכוון את הפגיון החלוד ישר אל הלב: יש לך תינוקת! שלא לדבר על יתר הילדים. ותמלמל עוד מילמלון מתחת לשפם המלכותי: ואם את שואלת אותי (לא שאלתי) זה לא הוגן כלפי הקירח שלך. הוא לא יעמוד בעומס!
את כל מה שנכתב לעיל ניתן לקצר למשפט אחד: חצופה! מה נראה לך שאת נוטשת אותי ככה והולכת להנות בעולם הגדול. נטולת מחויבות. מה אם יקרה לי משהו. רק על עצמך את חושבת!!!
הבא בתור: הקירח. שהוא ביסודו המפרגן בבעלים, בחיי. אבל נראה לי שזיהיתי בקצה נימת קולו, בקצה הקצה נים נימון נימונציק של קנאה…
קנאה ירוקה , אמיתית. ומתוכה שולחת זרועות מפלצת בעלת שלושה ראשים . מפלצת ה"למה נשארתי מאחור. מסעות שכאלה היו אמורים להיות הטריטוריה שלי, שלי!! את בכלל לא אתגרית. לא ג'יפאית, לא חובבת גבהים. הכל זה אני. אני ומה איתי???"
אבל בהגיע רגע האמת. ואם וכאשר יסיע אותי באישון ליל לשדה התעופה. ישק לי במצח ויגיד: תהני! ויסע אל החושך שאור קטן מתחיל לבקוע בו חריץ.
נקסט. הביולוגים. ארבעה במספר. יפים חכמים וגדולים בתורת יסורי המצפון. כמו מריונטה עלובה אני נעה לצליליו של המצפון. כל כך בקלות הוא מופעל. בשלט רחוק. באיווחת נשימה או מיצמוץ. כל אחת ואחד מהם בנוסחתו הייחודית. ישיר את שירת הנותרים מאחור באבק. יש במילמול נרפה, יש בליווי גיטרה חשמלית. יש במישמוש לחיי תוך הצהרות אהבה בלתי פוסקות ויש בטריקת דלתות מהדהדת.
לרגעים אראה להם סופסוף "קולית" מלכה של ממש. משהו שאפשר לספר לחברה. אבל כמובן שכל זה לא יחשף בפני כדי שלא אתבלבל ואטעה לחשוב שהם משחררים.
אבל גם הם, לפחות החלק שחצה כבר את גיל שלוש, בהגיע רגע האמת, יחבקו. יאחלו. וישלחו אותי לעולם באהבה גדולה. כמובן שבכל רגע נתון ועד נצח הנצחים יזכירו את דבר הנטישה ויסחטו טובות הנאה מהאם האגואיסטית.
הבאים בתור הם הילדים האחרים שלי. 12 הילדים האסופים. אלה שפרידות, גם אם זמניות, מגרדות להם בגוף כמו סקביאס.
שוב, כל אחת ואחד בדרכו, לפי גילו ומידת יכולתו יפיקו מופעי ראווה משכנעים במיוחד לעת פרידה. ישאלו שאלות יחרדו חרדות וייצרו צרות צרורות.
חלק ישלחו מבטי כעס ישירים חלק ילחשו אל הכר תחנונים. חלק יתעלמו בהפגנתיות. וחלק יקטפו פרחים ויכינו מכתבים.
חלקם יחשבו שזה מגניב. שאני אחלה. (נגיד אחת…)
אולי יכינו מעטפה גדולה עם ברכות לדרך. אולי יתהפכו במיטות עת הפרידה.
ואולי, אולי אני טועה בגדול??
אולי כל החבורה העליזה, ההזויה, הקרקס שהוא חיי. כל אלה יחד: האם המלכה והבעל המותש. ארבעה מייצור עצמי ושניים עשר בייבוא אישי.
כל אלה יחד יאחזו ידיים במעגל של שמחה ועליצות.
רוקדים הורת פרידה סוערת. ובליבם הם משחררים אותי אל סוף העולם ומעבר לו.
שאנוח ואתן להם מנוחה.
שאתחדש ויתחדשו כוחותי.
שאמצא את אשר אני מבקשת וארד מהם כבר מעינינים שוליים וחשובים כגון סידור החדרים, הכנת שעורים ואיסוף חפצים מכל רחבי האחוזה.
הפסקת עישון אכילה נכונה ועוד ועוד.
הם ילחצו ידיים זה לזו בהתרגשות כשזיק חיות בעיניים ויברכו הגומל ושהחיינו וברוך שפטרנו. ויכינו טבלא שתמנה את הדקות שנותרו לחופש שלהם בלעדי.
לא… לא יכול להיות.
לא מחניף לי ממש.
כך או אחרת. אין לדעת.
כאשר העולם. והגברות הנכבדות ב"מלכת המדבר" יזהו את המלכה שבי. זו שממתינה להכרה רשמית כבר 43 שנים.
כאשר זה יקרה. וזה יקרה, ברור, לא?
אז נדע.
אם בבכי וצער או בשמחה גדולה.
אם עשרה קילו שניצלים מוצפנים במקפיא יספיקו לכל המסע או רק לחציו.
אם אמא שלי תחוש בטוב או ברע. או תחוש את עוצמתה של הברירה. ותבחר בטוב.
אם לקירח יצמחו שערות מרב געגועים.
ועוד שלל סוגיות ושאלות ומכשולים שהזמן יביא איתו. והמלכות.