"אני אקנה בגדים רק אחרי שאני ארד במשקל!"
מכירות את המשפט הזה?
שתקום האישה שלא אמרה את זה לעצמה לפחות פעם אחת!
חשבתן פעם כמה דברים בחיים שלנו נדחים, מעוכבים או אפילו מתבטלים רק בגלל איזה מספר רנדומלי שתפור על המכנסיים שלנו?
כמה משמעות אנחנו נותנות למשקל שלנו, למידה שלנו, כמה כוח יש למספרים האלו עלינו.
כמה משאלות לב כמוסות או גלויות יש לכן, שנשארות בגדר משאלות רק בגלל המספר הזה? רק כי המשקל נשאר תקוע? אני לוקחת הימור ומנחשת שלא מעט.
ושלא תטעו לרגע- גם אני חטאתי בזה בעצמי, אני מודה.
גם אני חייתי בתחושה שיש דברים שאני אוכל לעשות רק אם ארד במשקל, ועד אז- אין על מה לדבר!
למה? רק תבחרו מבין הסיפורים שסיפרתי לעצמי-
סיפרתי לעצמי שיש דברים שיהיו מגוחכים אם אני אעשה אותם עכשיו ולא 20 קילו פחות,
סיפרתי לעצמי שאנשים יצחקו עלי, יבקרו אותי, יקטלו אותי,
סיפרתי לעצמי שפשוט לא מגיע לי.
ואז החלטתי לספר לעצמי סיפור שונה.
החלטתי לשים לכל המשאלות האלו סוף- אבל סוף טוב!
כל הדברים שרציתי לעשות ומנעתי מעצמי, כי חיכיתי להיות במשקל שבו יהיה לי סוף סוף "מותר" להגשים אותם-
החלטתי פשוט לעשות. בלי לחשוב יותר מדי מה יגידו, בלי לנתח – פשוט לקום ולעשות!
החלטתי להגשים חלום ישן וללמוד סטיילינג! תמיד אהבתי אופנה, בגדים וסטיילינג, אבל תמיד גם הייתי בטוחה שסטיילינג הוא מקצוע ששמור לנשים רזות בלבד. נשמע מוזר, אני יודעת- אבל באמת שככה חשבתי. הרי רק נשים רזות יכולות להרשות לעצמן ללבוש הכל- לא? בגדים צבעוניים, טרנדים, שמלות, חצאיות… הייתי בטוחה שאני אוכל להרשות לעצמי לקנות וללבוש מה שבא לי- רק כשארד את הקילוגרמים העודפים וכשאגיע למידה 40 הנכספת…
במהלך לימודי הסטיילינג נפל לי אסימון מאד גדול- הבנתי שאין באמת שום קשר בין אופנה, סטייל וטעם אישי לבין המידה או המשקל שלי. הקשר שהיה נראה לי הדוק וחד משמעי- פתאום התמוסס כשלמדתי להלביש את הגוף שלי לפי המבנה שלו ולא לפי המשקל. ואז גם התחלתי להעיז יותר עם בגדים- ללבוש מה שבא לי! ללבוש את הצבעים שאני אוהבת, את השמלות הנשיות, את הטרנדים שתמיד חשבתי ששמורים רק לדקיקות,
הרשיתי לעצמי להתלבש ולהנות מזה! לעוף על עצמי כל בוקר מחדש, לקבל מחמאות ולהאמין להן, במקום לפטור אותן במילמולים…
והחלטתי שאני נרשמת לזומבה. כל כך הרבה שנים שאני רוצה לחזור לרקוד אבל מתביישת. מה יגידו עלי? איך כולן יסתכלו עלי? אני לא אראה פשוט מגוחכת?…
אז כן- אני, עם כל המידלדלים שלי, זו שבתחילת כל שיעור בוחנת את הנשים מסביבה ובודקת עם עצמה מי הכי שמנה באולם (התשובה היא תמיד אני, אם תהיתן)-
אני אורזת הכל בטייץ וגופייה, והולכת לרקוד! ואני לא עושה את זה כדי לרדת במשקל- אני עושה את זה כי אני פשוט אוהבת לרקוד!
ובחיי שלא אכפת לי מה אומרים, לא אכפת לי אם מתסכלים או לא- אני עושה את זה בשבילי עצמי. נקודה.
והחלטתי גם לפרגן לעצמי יום צילומי "בודואר"– שזה, למי שלא יודעת, צילומים אינטימיים עם מעט מאד בגדים (אם בכלל…). חלום גדול שהיה לי ושנדחה כל פעם מחדש בתירוצים אחרים- קודם אתחטב קצת בשיעורי TRX, קודם ארד איזה קילו-שניים- חמישה- עשרה, ואז גם "יגיע לי", אז אני אהיה ראויה לזה.
אז לא. החלטתי שמגיע לי כבר עכשיו! בלי לתת לעצמי אפשרות לחשוב יותר מדי, הרמתי טלפון לצלמת וקבעתי אותה לשבוע שאחרי.
החוויה היתה פשוט… מטורפת. כל כך שמחתי שפרגנתי לעצמי את החוויה הזו עכשיו, בלי תנאים מקדימים.
אז מה מוסר ההשכל פה? מה הנקודה?
זה מאד פשוט- לא לחכות. לעשות!
תמוססו את הקשר האוטומטי שנוצר בין המשקל שלנו לבין מה ש"מותר" או "אסור" לנו לעשות,
ואל תתני שום חלום, משאלה, שאיפה או רצון שלך- במשקל.
ברגע שהבנתי שהמשקל לא אמור להכתיב לי את החיים בצורה כזו,
ושאין שום סיבה שבגלל מידת המכנסיים אני אמנע מעצמי דברים טובים שמרגשים אותי, שמשמחים אותי ושמחזקים אותי-
התחלתי לסמן V על עוד משאלה, עוד רצון, עוד חשק שמומש. ואין דבר יותר מספק מזה- מלשים את עצמך לרגע במרכז, ולעשות למענך.
יש לך גוף אחד- תאהבי אותו, תוקירי אותו, תעריכי אותו. אז אולי הוא לא מושלם- אבל הוא שלך.
♦ ♦ ♦ ♦ ♦ ♦ ♦ ♦
♥ כבר הורדת את מדריך הסטיילינג שלי? ♥
לקבלת המדריך במתנה, לחצי כאן
