הבלוג שלי חוגג שלוש שנים לקיומו.
ואני חוגגת אלפי מילים שהיה להן מקום. סימני פיסוק. סימני קריאה ושאלה.
ואני חוגגת את העובדה שיש לי קול משלי. שיש לי מקום להשמיע אותו.
אני חוגגת את העובדה שיש מי שמקשיב לי. שומע ומגיב.
ואת זה שכשמשהו קורה בחיי שיש לו משמעות אני יכולה לחלוק.
וכשיש נושא שחשוב לי שידעו עליו. שיתייחסו אליו. שיגיבו אני משמיעה את הקול הזה שלי כאן והוא מהדהד.
וזה בדיוק מה שאני מתכוונת לעשות כאן ועכשיו. להשמיע קול. לשתף. להזמין לעשייה. ולקוות לטוב.
במסגרת שלל הדברים הטובים שקורים בחיי נפלה בחלקי הזכות לעבוד עם " עמותת אליפלט" ועם אישה אחת, יעל גבירץ, שקמה יום אחד מהכיסא הנח שלה והלכה לראות מה אפשר לעשות.
אני מניחה שרבים מאיתנו יודעים שיש "בעיית פליטים" . שקיימים חילוקי דיעות על איך הגענו למצב הזה שיש לנו בכלל "בעיית פליטים". שיש כאלה בנינו שדעתם יציבה ואין להם ולו סימן שאלה מעוקל אחד קטן, הם יודעים שהפליטים רעים, מסוכנים, אנסים וגנבים. בעיקר שצריך להעיף אותם לאן שבאו ממנו. חלק יודעים שפליטים כלואים במתקן "חולות". שהם "כבשו" את איזור דרום ת"א וכבר אי אפשר להסתובב בטוח ברחובות. ועוד כמה פרטים מסוג זה.
אני לא נכנסת לויכוח. לא מתעסקת עם להאשים לא את הרשויות ולא את מי שרוצה בגירושם. אני אפילו מתאפקת ולא באה חשבון עם מי שזרק בקבוק תבערה אל הגן של בלסינג פעם מזמן.
אבל אני מבקשת להתעכב על העניין הזה של הילדים.
למה? ככה! כי ילד הוא ילד הוא ילד.
לבן, שחור, יהודי נוצרי מוסלמי או מה שלא יהיה.
ומה שקורה ב"חצר הבית" שלי שייך לי. ואין זה רלוונטי איך ולמה. ועניי עירי קודמים. אבל זאת העיר שלי. יש בה הכל מהכל. ובאופן מעורר דאגה יש הרבה במה לטפל. נכון.
מניחה שאותם חסידי אומות העולם שגילו ילד רעב ורועד באסם שלהם לא עסקו בלחקור אותו איך הגיע לאסמם ולמה. הם האכילו אותו והחביאו. לכן כינו אותם חסידי אומות העולם. משום שעשו מעשה של חסד. והוסיפו וסיכנו את חייהם ממש. ולא כפארפרזה. הם סיכנו את חייהם ואת חיי בני משפחתם בשביל ילד יהודי רעב.
ולכן. ואי לכך ובגלל זה. אי אפשר ואסור לנו כחברה. כעם שחי, ומתעקש על כך, על מורשתו. אסור לנו להניח שיהיו בחצר הבית שלנו ילדים רעבים. מוזנחים חולים או משוטטים ברחובות.
כשזרק אותו אחד שזרק בקבוק תבערה על הגן של בלסינג קמה יעל מהכיסא והלכה לראות מה אפשר לעשות.
היא עשתה. אישה אחת לבד. עיתונאית ותיקה. אמא וסבתא. תל אביבית. אישה קטנת קומה. זה מה שהיא. כוחו של האחד.
היא הקימה את "עמותת אליפלט" ומצאה עצמה "מקוששת" עזרה, מנווטת בים בירוקרטיה מול רשויות ובעלי דירות. מול דיעות קדומות. מגייסת כסף בשביל מטרנה וחיתולים. מגייסת לבבות של כאלה שמאמינים כמוה, כמוני, שמה שקורה בחצר ביתם שלהם הוא. כי זאת הדרך שלנו כחברה, כעם שידע את הנורא מכל. שידע מנוסה ורעב ואימת מוות ורדיפה.
כיום לעמותה שבעה גנים. ועוד שניים שאומצו על ידי "צימאון". בכל גן 60-80 ילדים בטווח גילאים רחב.
הגן פתוח מאי שם בחמש וחצי בבוקר ועד לשעות הערב המאוחרות. לעיתים כולל לינה.
ישנם עוד מאות (מאות. מאות) ילדים במסגרות שאינן תחת שום פיקוח או עמותה במה שקיבל את השם המזעזע "מחסני ילדים".
מכיוון והילדים הללו, כולם, אינם קיימים בעצם, או כמו שהסבירה לי יעל, כשנולד ילד רושמים ברישומים "נולד משהו"… הילדים הללו לא זכאים לכלום. לא רפואה. לא טיפת חלב. לא שירותי רווחה.
כי מי שאינו קיים אינו זקוק לכל אלה. בהגיע גיל חינוך חובה מתעוררת הרשות משנת הלא קיים שלה ומכניסה את הלא קיימים לבית הספר.
למה? ככה. מי רוצה להסתבך עם החוק. מבינים, במטה קסם יום אחד צומח מן בין כלאיים לא קיים, לא אזרח אבל חייב בחוק חינוך חובה. לא רווחה. לא חיסונים. אבל לוך ילך לבית הספר. נוסחה שאינני יודעת איך לגשת אליה כלל.
יעל ואנשיה הבינו שיש להם בעיה חדשה, עם אותם ילדים מקיימי חוק חינוך חובה. משום שכאשר תם יום הלימודים דינם לשוטט ברחובות דרום העיר עד הלילה. בלי השגחה. בלי ארוחה. וכך הוקמה המועדונית. בעזרת כח הרצון והיוזמה של יעל ושל אישה אחת מופלאה נוספת, הדס. היא כמובן לא פשוט "הוקמה" צריך היה שוב לאסוף תרומה לתרומונת, לשכנע ולנווט בין בירוקרט א' לב' וחוזר חלילה.
היום יש מועדונית וקירותיה צבועים. ויש בה ספה וכיסאות ומשחקים. ומקרר קטן. ולוח זמנים. והיא פועלת חלק מימי השבוע. והיא מקבלת 12 ילדים.
ועכשיו מה?
עכשיו צריך להתגייס.
כי המועדונית הזאת היא בגדר פיקוח נפש. היא חייבת להיות. חייבים להבטיח לה קיום יציב לאורך זמן.
למה? כי "בעיית הפליטים" קיימת. ובנתיים עד שיבוא הקוסם שיעלים אותה כלא הייתה היא עלינו. על הלב והמצפון שלנו. ככה זה.
יתרה מכך. המועדונית חייבת להגדיל את נפח הפעילות שלה. להיות יכולה לקלוט עוד ילדים (ישנה רשימת המתנה) וצריך עוד כמה כמוה. עוד מועדוניות.
צריך להאכיל את ילדי המועדונית ולדאוג שיהיה להם מה שהם צריכים. וכן, גם קצת ממה שהיו רוצים.
אני עובדת בימים אלה על מסיבת חנוכת המועדונית.
אני חולמת אירוע שמח. שתהייה בו מוסיקה ואוכל טעים, ואווירה נעימה ודברים טובים לקחת הביתה.
ויבואו אל החגיגה הזאת אנשים טובים עם לב פתוח ונכונות לתרום. כסף.
אפרסם פרטים מדויקים בהמשך.
אני קוראת לכל מי שמייצר. מייבא. מבשל. אופה. ומוכן לתרום.
כל מי שבבית החזה שלו פועם לב אדם ורוצה לתת בכל דרך שהיא לעמותה בכללי או ספציפית לאירוע לפנות אלי.
אל תהיו כבדי שמיעה. שימעו. הסירו ערפל מהעיניים. הביטו. בואו.
עמוד הפייסבוק של אליפלט :
https://www.facebook.com/elifeletkids?fref=ts