המילים האלה נכתבות לי בראש הלוך וכתוב כבר מאה פעמים.
ועדיין אינני מוצאת את קצה החוט. איך למשוך את המשפט הראשון שיוביל לשני שיבהיר מה שיש לי להגיד היום.
ומה שיש לי להגיד היום הוא שלא ידעתי. באמת. לא ידעתי שלהתאהב באישה עלול לסכן את חיי. הנאיביות הזו שלי.
ידעתי שזה עלול לטלטל. לגרום לאי נוחות. לגרור התנגדות, מילים קשות. התרחקות. כעס ועוד שלל אפשרויות.
אבל בחיי שלא שערתי בנפשי שזה עלול להיות מסוכן.
לאורך הזמן תחקרתי אין ספור פעמים את המתולתלת על חוויותיה. על תחושת השונות. הנבדלות. על הרמת הגבות והעיצות הטובות שהזולת חילק לה.
בררתי איך זה לבחור לחיות אחרת. מבלי לנסות אפילו לחיות "כמו כולם". שמעתי ממנה בפרטי פרטים על ההבנות שלה. על הדרך שעשתה.
על איך כשהייתה צעירה יותר עשתה דברים כדי להרגיש שייכת, לקהילה של דומים לה. הדפה את תחושת השונות. צעדה ונכחה והתערתה. ועם השנים נרגעה ומצאה את הדרך שלה להיות.
והשוותי. כל הזמן השוותי איך היה לי כשהייתי בת עשרים. או שלושים. או בכלל. איך אף פעם לא חשבתי פעמיים על דברים שנראים לי הכי בסיסיים ופשוטים כמו לחבק את בן הזוג שלך. כמו ללטף לו את העורף סתם באגביות בקופה בסופר.
כמו להתנשק על חוף הים. מבלי לחשוש שבעיני מישהו זה לא ימצא חן. כמו להכנס להריון וללדת.
חשבתי שהמחיר הכבד ביותר שאשלם על הבחירה שלי הוא הצורך להסביר "איך זה קרה לי" לנשום עמוק כשאנשים יבדקו מתי הוירוס עומד לעבור ומתי אשוב כבר למוטב. מתי אתפכח.
להסביר שלא יצאתי מהארון משום שמעולם לא נכנסתי אליו.
חשבתי שחשוב שאסביר לכל מי ששואל שאני מסרבת להכנס לשום נישה מוסדרת. לא מוכנה לשום תיוג.
וחשבתי שהכי אקסטרים שיקרה הוא שגברים מהסוג הפחות חינני יזמינו את עצמם להצטרף אלינו בעודם ממצמצים בשפתיים נוטפות זימה. (כן כן. בחיי)
חשבתי בכלל שזה עניין שלי. ושלה ושל ששת ילדינו.
אני מאמינה ששום מילה כמו עיוות או סטיה או זוהמה לא מחוברת אפילו ברמז למערכת היחסים המופלאה שלנו.
האמנתי שאני מי שאני. מי שהייתי מאז ומעולם. עם התוספות שהשנים העניקו לי לטובה ולרעה.
אני האמא של אוצרותי. והאדם המורכב שאני. אני אזרחית במדינה הלוהטת הזאת. אני סך מעשי ומחדלי.
ואני בשום אופן לא סוטה מזוהמת או מעוותת.
לא אני. לא אהובתי המתולתלת ולא כל אדם אחר שבוחר את אהבותיו על פי צו ליבו.
צרה גדולה נופלת על ראש כולנו. לא כי הומואים לסביות ושאר חברי הקהילה הלהטבית מתהלכים על האדמה הזאת אלא כי אנחנו מסיטים מבט שוב ושוב כאשר "עשבים שוטים" מרימים את ראשם ומכים.
כך כשנטפלים לפליטים בתואנות שונות. כך כשמפלים אתיופים או מדירים נשים. כך כשסוגרים בית מחסה לזונות מחוסר תקציב.
כך כששורפים תינוק למוות ואת אימו ואביו ואחיו. עשר פעמים זה כבר קרה. אותו ריטואל בדיוק רק שבכל פעם הצליחו בני הבית להמלט. אך לא הפעם. חסמו להם את הדלת. חסמו אותה.
כך כשמשתחרר עבריין מורשע שלא הביע חרטה על מעשיו ולא דואגים לעקוב אחרי צעדיו ביום שמועד לפורענות או בכלל.
צרה גדולה נופלת עלינו כי אנחנו מוותרים. מחפפים. מעלימים עין. כאשר ההנהגה שלנו פושעת. גזל גז. הסתה מתמשכת לאורך שנים. הנמכת נשים והדרתם. כיבוש. ועוד ועוד.
אל תתבלבלו. לא לסביות והומואים הם הסוטים. כל מי שלא מסגול להסתכל למחדלי היומיום שהפכו ללחם חוקינו הוא הסוטה. סוטה מדרך הישר. מערכי המוסר הכי אלמנטרים. מערכי היהדות: ואהבת לרעך כמוך? לא תרצח?.
אני עצובה. ואני מזועזעת.
עוד לא השתלטתי לגמרי על תיווך המצב החדש הזה לילדי, לסביבה הקרובה שלי. וכעת אני צריכה לדאוג שבחירת הלב שלי עלולה לעלות לי בחיי.
.