כמה רציתי כבר להיות אחרי החגים. השנה החגים האלה היו גבעה בלתי סמפטית לטיפוס. קירחת, תלולה ויוקדת.
בבניה מחדש של הגדרות יחד משפחתי. זוגיות. משפחה התמודדתי עם כמה אתגרים לא קלים.
מהלכת בין טיפות של רצון שלא לפגוע, קרקע שעדיין לא ייבש עליה המלט.
לולינית של החיים כמו מאז ומעולם בזירה חדשה לגמרי. האור המסנוור, המולת הקהל באוהל הלב הדופק אלה לא השתנו .
אולם חוקי המשחק אחרים לי.
אני עומדת לראשונה בחיי אל מול הכל בעצמי.
אל מול בירוקרטיה שמאז ומעולם נדמתה לי כאויב מרושע. כמי שבגיל צעיר מדי ביקרה ביקורים סדירים במוסדות שונים כגון בנק, עיריה, חברת חשמל ועוד שם הייתי עדה לתחנונים ופיתולים שונים שעשתה אמא שלי, ובהמשך עשיתי אני בכוחות עצמי, פיתחתי חרדה אמיתית ממשרדים ממשלתיים. מהתמודדות אפילו קלה שבקלות עם מילוי טפסים, המתנה בתור במשרד נטול אוויר והיו שנים שאפילו עמידה מול בנקט הביאה אותי להתקף חרדה.
מעולם לא היה לי חשבון בנק על שמי בלבד. נכס כלשהו. מעולם לא העברתי אוטו טסט. חרדה. משתקת. אויב מרושע.
ועכשיו אני בעצמי. דוחה, מסובבת את הדברים מנהלת שיחות שיכנוע עם עצמי שאני מסוגלת, למלא טופס, להגיש בקשה. שאני גדולה והאיש השמן מחברת החשמל לא ישפיל אותי שוב. שלא ינתקו לי את הטלפון. שאני לא צריכה לספר סיפורים יותר. שהכל ישר. שהכל בסדר שאלה חיי. האמתיים.
מעולם לא התגרשתי. אני יודעת להיות לפני נישואים, כי מהיום שעמדתי על דעתי הייתי תיכף נשואה. זה היה ברור ומובן לי כשם שהאמהות שלי מעולם לא הוטלה בספק.
ואני יודעת להיות נשואה. בחיי שאני יודעת.
אבל אני כבר לא. והמעמד החדש הזה, שטרם הוסדר רשמית, ולא סתם טרם הוסדר. מוזר לי. אבל גם הוא האמת ומה שקורה במציאות והוא הבחירה שלי. שלנו.
מעולם לא הרשתי לעצמי להאמין שאני באמת יכולה. להסתדר לבד. להתפרנס מהיכולות שלי. מהכתיבה, מהיצירה. מהיכולת לקשור קשרים. לחבר חיבורים. נותרו בי צרובות האכזבות שעליהן גדלתי ואצבע מתנפנפת מול הפנים ומשפטים כמו "עידית מתאים לה לקטוף פרחים בשדה, לא לנהל עסק" וכמו: להפוך כסף לחרא ועוד ועוד. וזה הדשן שזיבל את ערוגות חיי.
וכמי ששמעה פעמים רבות מדי בשנה החולפת כמה אין לי גב. איך אני מתאבדת כלכלית, ובכלל נשים כמותי, משמע, נטולות ממון או נכסין יותר טוב להן שישבו בשקט.
אבל כבר לא. לראשונה בחיי משלמים לי עבור המילים שלי. עבור המחשבות שאני חושבת. עבור הניירות שאני מדביקה. ונראה לי שממש בקרוב אמצא את עצמי מה שקוראים: מתפרנסת בכבוד מכל זה. רועדות לי הידיים-רגליים-פופיק. ובכל זאת.
מעולם לא העזתי לקחת את ילדי לחופשה לבד. אני לא מטפסת\משיטה\ממנגלת\צונחת או כל אתגר פיזי אחר. אני רק יודעת לדבר. לראות צורות בעננים. לבשל ולאכול אוכל טעים. לסרוג בשקט. אני יודעת לספר סיפורים ולהתנהל בעצלתיים. אני יודעת לחבק ממש חזק ולהגיד אלף פעמים עד כמה אני אוהבת.
אבל עכשיו זה אחרת. וכשאני במשמרת אני זה כל מה שיש. ומסתבר שאני זה בסדר. אני והאלף פעם שלי. והסריגה והעצלתיים. והצחוקים המעולים.
מעולם לא אהבתי אישה. זה לא עבר לי בראש. לא בפנטזיות לשעת לילה מאוחרת. וכשסיפרו חברות על הרפתקאותיהן עם נשים חשבתי לעצמי שעל החלק הזה בחיי אצטרך לוותר כי מה לי ולזה.
מעולם לא אהבתי אישה בעבר. אבל היום אני יכולה להגיד שאין הבדל בין לאהוב גבר או אישה. ללב זה לא משנה. הוא לא מתעסק במגדר. אני רק יודעת ששמש אחרת זורחת מעלי בבוקר. וירח אחר מאיר את לילותי. אני רק יודעת שהנפש שלי רק ייחלה להיות קרובה ככה. והגוף שלי רק חלם להיות נגוע, ככה בדיוק.
וגם זה חלק מהעכשיו הזה. גם זה.
מעולם לא הנחתי לעצמי לא לדבר עם אמא שלי. לא ככה.
להגיד אני לא מסוגלת עכשיו. בכלל. אני שומרת על עצמי, על הכוחות והשפיות שלי. כי עכשיו אני לבד ויש לי ארבעה ילדים ופרנסה לדאוג לה. אני לא יכולה לטבוע עכשיו באין סוף הכאב הזה. ואין הפיתרונות הזה.
אף פעם לא העזתי לשחרר ככה. להניח למה שיקרה שיקרה. וקולות הציקצוק, אם הם באמת קיימים ולא רק בראש שלי, נדמים לי כדהרה רחוקה של סוסי פרא.
אבל זה מה שאני עושה עכשיו. כי ככה זה עכשיו. אני דואגת לעצמי.
אחרי החגים בואך רוחות הסתיו.
והדרך נפתחת לפני. אני וכל מה שעוד לא הייתי אף פעם.