לא אחת נאמר "פחות דיבורים יותר מעשים". בעבודה כמו שלי, זהו לא רק ביטוי אלא המציאות עצמה. נעים להכיר, אני אלה ממן, בת 54, תושבת נהריה, נשואה עם שני ילדים פייטרים ועוד מעט גם סבתא. ברוב שנותיי בבית החולים "מזור" לפגועי נפש שבעכו, עבדתי במחלקות סגורות. בבית החולים הקטן והפריפריאלי שלנו אנחנו עוברים מדי יום אתגרים לא פשוטים וחווים רגשות ותהפוכות עם המטופלים שלנו.
אולי זה לא במקרה שדווקא ההתמודדות עם המציאות היומיומית שאותה אני חיה כבר 34 שנה, הובילה אותי לתפקיד יו"ר ועד הסיעוד בבית החולים, בנוסף לעבודתי במחלקה הפסיכיאטרית לגברים.
תמיד רציתי לעסוק בעשייה מעבר לתפקידי כאחות, ואחרי אינספור הצעות מעמיתיי, הגשתי את מועמדותי לוועד. והנה היום, אחרי 10 שנים כראש הוועד, אני יכולה להגיד בפה מלא שההשקעה משתלמת. ועדיין, לא פשוט לשבור סטיגמות. כאישה שיושבת בראש ועד, אני נמצאת ביחסי עבודה הן עם נשים והן עם גברים, מה שלא הקל על תפקידי בתחילת הדרך. בראשית דרכי רוב העובדים הגברים ראו בי רק עובדת, עוד חברה לצוות. עם חלוף הזמן, הצלחתי ליצור את האמון גם אצלם. איך? מילה אחת: הקשבה. היום הם רואים בי גם חברה, אך גם יושבת ראש. הם יודעים שאני נמצאת כאן בשבילם, בין אם זה ברמה המקצועית ובן אם זה ברמה האישית.
ונחזור להתחלה – בתור אישה, כשאת לוקחת על עצמך תפקיד נוסף, החששות לא מאחרים להגיע ושאלות כמו "האם זה יבוא על חשבון המשפחה?" צצות להן. כאן למדתי המון מחברותיי לצוות, אוסף של נשים חזקות שניצבות מול אתגרים ללא חת. בזכותן ובזכות נשים כמו יו"ר נעמת במרחב גליל מערבי עפרה כהן אלקיים ומזכירת האיגוד המקצועי מהמרחב עו"ד אנה סמדג'ה מן, שעזרו ותמכו, הגענו להישגים מדהימים בנושא זכויות העובדים.
המטרה הנעלה שראיתי לנגד עיניי הייתה האפשרות לתת מענה לחבריי בשטח. תמיד הפריע לי שלמי שצריך סיוע אין למי לפנות. הצלחתי להשיג דיאלוג פתוח ביני לבין העובדים בגלל היכולת שלי ליצור קשר עם ההנהלה ולתווך בין הצדדים. חבריי יודעים היום שיש להם אוזן קשבת. אני חשופה לבעיות היומיומיות בעבודה ואפילו מקשיבה באהבה רבה לבעיות אישיות. כי באמת אכפת לי.
כל זה הוביל אותי להבנה הברורה שמעסיקים לא יכולים לקחת מובן מאליו את העובדים שלהם. ולכן, כאשר היה ניסיון למשל להפסיק את ההסעות של העובדים, נאבקנו עד שהגענו להסכם שיאפשר לנו להמשיך להגיע לעבודה בנוחות, מה שפותר לא מעט בעיות. מעסיקים צריכים להבין שעובד שטוב לו, זה עובד טוב. הרי כולנו כאן כדי לעשות את עבודתנו בצורה המקצועית ביותר, אך התפקיד הזה הוא לא קל, ויש חשיבות גדולה לטיפוח העובדים והמוטיבציה שלהם. לכן פעלנו גם למען קיומם של ימי כיף, הקמנו קבוצת כדורגל לגברים וקבוצת כדוריד לנשים ואף השתתפנו בגאווה בליגת המשחקים של מקומות עבודה. בהישגים האלו לא הייתי יכולה להתגאות ללא עזרתו המסורה של יו"ר ההסתדרות במרחב גליל מערבי אשר שמואלי.
אחת המלחמות שלנו בימים אלו, יחד עם יו"ר הסתדרות האחיות אילנה כהן, היא הדרישה לשמירה על ביטחוננו האישי לאור מקרים של אלימות מילולית ופיזית מצד המטופלים. נאבקתי קשות יחד עם ועד העובדים ונציגי ההסתדרות, ועכשיו יודעים מי אנחנו וכמה לנושא זה חשיבות עליונה עבורנו. דרשנו דרישה לגיטימית וצודקת – הגנה. אני שמחה כי לאחר מאבק הגענו להסכם שאנשי ביטחון יפעלו בתוך המחלקות השונות במקביל להגדלה של צוות כוח האדם.
בסיומו של דבר, אני מאוהבת בעבודה שלי. בזכותה גיליתי שיכולת ההכלה שלי היא יותר ממה שאני מודעת לה, ואני חושבת שזו זכות לתת מעצמי, כי אני מקבלת יותר כשאני רואה שהעובדים מסופקים, שהם מרגישים שדואגים להם מכל הלב. נכון שתמיד יהיו גורמים שלא יהיו מרוצים, אבל הצלחה באה גם בדברים ה"קטנים".
שלכן ושלכם,
אלה ממן, יו״ר ועד הסיעוד בבית החולים מזור
