כבת למשפחה אשכנזית, שסבא שלה עלה מגרמניה דיי בתחילת המלחמה, יום השואה והשואה בכלל תמיד דיי עניינו אותי.
קראתי ספרים, ראיתי סרטים, הייתי ביד ושם ובאתרי הנצחה בברלין,
אפילו עשיתי על זה עבודה בבית הספר.
יום השואה תמיד היה בעיניי יום שהוא לגבינו. היהודים. הישראלים אפילו.
במהלך השנים השאלות שלי השתנו
איך זה קרה?
מי היה מעורב?
איך אחרים הגיבו?
למה הלכנו כצאן טבח?
למה אחרים הלשינו עלינו?
איך העולם נתן לזה לקרות?
לחלק מהשאלות גם הגיעו תשובות,
לדוגמא: זה לא קרה רק לנו, במלחמת העולם השניה שלחו למחנות גם צוענים ונכים.
למדתי גם שמתו במלחמה הזאת הרבה יותר רוסים מיהודים.
אפילו קיבלתי תשובות כמעט מניחות דעת לגבי שאלת השאלות "איך נתנו שזה יקרה לנו??"
שעורים על האופי האנושי.
אבל בשנים האחרונות אני מקבלת ומכילה את השיעור הכי כואב, לשאלה שתמיד שואלים
"איך העולם נתן לזה לקרות"
איך? בדיוק כמו שאנחנו נותנים לזה לקרות לאחרים.
בדיוק כמו שזה קרה לעמים לפנינו
לאורך כול מהלך ההיסטוריה קורות שואות בכול העולם לעמים שונים.
רק שאנחנו, "עם הסגולה" שהמשפט הכי חשוב לו בימיי שואה זה "לעולם לא שוב"
לא מעניין אותו מה קורה לאחרים.
מיליון תירוצים..
רוצים כמה דוגמאות?
סוריה – אנחנו לא יכולים להתערב, הערבים יהרגו אותנו.. (והמהדרין – שיהרגו אחד את השני – מה אכפת לך)
צפון קוריאה – מה השתגעת ? יש להם אטומית. אז מה אם הם מחזיקים אנשים במחנות עבודה מרעיבים אותם, רוצחים אותם ואונסים אותם..
בוסניה – הרצגובינה – טבח והתעללות על בסיס דת
דרפור – 400,000 בני אדם והספירה נמשכת
הכורדים בתורכיה – רצח העם הארמני
בני המאיה בגוואטמלה – 5 שבטים נכחדו
רואנדה – 800,000 בני הטוטסי
אלו רק כמה דוגמאות… אפילו לא רוב מה שקרה.. מה שקורה…
אני חושבת איך יום אחד אני אסביר לילדים שלי כשהם ישאלו – איך לא עשינו משהו להגן על האנשים האלו
ואין לי תשובה אחת טובה
כי "לנו יש בעיות משלנו" – פשוט לא נראית לי תשובה מספקת.