"אהבה,
פתאום היא מתפרצת
כמו להבה.
היא תשרוף את כל מה שהיית,
היא תשרוף את כל מה שאתה…" (דניאל סלומון).
האהבה היא הכל וכל הדרכים מובילות לאהבה. האהבה מחממת ונותנת לך ביטחון ועוגן. שמחה ואושר. שלמות ומלאות. לעיתים, האהבה גם מכלה אותך.
אותלו – מחזה בן 400 שנה, מאת ויליאם שייקספיר. סיפור התאווה והקנאה משכר החושים, הגדול של כל הזמנים, המוביל לחורבן וחושך, בהצגה טרגית שמעלה תיאטרון גשר, בבימוייה של הבמאית, לנה קריינדלין.
המצביא המורי המהולל, אותלו, לוקח לאישה את דסדמונה הונציאנית, למרות שאביה, ברבאנציו, סנאטור ונציאני, אותו משחק נפלא, השחקן גלעד קלטר, זועם על כך ומכנה את בגידת בתו בו: "בגידה של דם בדם!" ותורם את חלקו בזריעת זרע הספק בהמשך, באמרו לאותלו: "אם עין יש לך, פקח לרווחה. אב היא רימתה, גם תרמה אותך".
דסדמונה, אותה מגלמת השחקנית הקסומה בר שדה, עדינה, מכילה, תמימה ויחד עם זאת תיאטרלית, אוהבת, סוחפת, מאהבת, אוהבת את אותלו אהבה שממלאת את כולה, האהבה מסונוורת, מטורפת, נשמתית ועוצמתית שכילתה את כל כולה בסוף הנורא. דסדמונה בוטחת בנפשה באותלו, אותו מגלם מיקי לאון, השחקן הנפלא והנדיר שגרם לי לחשוב שהוא, הוא באמת אותלו. אותלו המכונה 'השחור' הנערץ והגיבור, גנרל בשרות ונציה.
דסדמונה בטחה בו, בנפשו, בכוחו ובכח אהבתם. אותו כח שבסופו של דבר גמר וסיים אותה ואת הווייתה. כעת היא נחה שקטה ושלווה ואותלו נשאר בודד מרוקן אבל וחסר. וזה ענשו, לחיות בריקנות הנוראית כל חייו. גם אם ידע אי פעם אהבה נוספת היא תהיה אחרת. שונה. ריקה מתוכן ועניין. פתטית.
מי שהוביל את אותלו לאותו סוף נורא, הוא יאגו, סמלו בצבא של אותלו. ישראל (סשה) דמידוב הנפלא, המגלם את יאגו בהצגה, הוא שחקן בחסד עליון. ולרגע, היה לי קשה למחוא כפיים בסיום ההצגה. כל כך אמיתי. כל כך מוחשי. כל כך גרם לי לחשוב כמה שנאת חינם, יש באמת בעולמנו הצר.
ממקום מושבי כעת, מול מסך המחשב, אני מוחאת לו מחיאות כפיים סוערות. איזה שחקן מדהים. הוא, יאגו, קינא כל כך באותלו. קינא בהצלחתו, בכוחו, בהשפעתו, באהבתו. באהבתם. והוא, הנוול, אשר מילא את ראשו של אותלו בשקרים. בכזבים. במילות שנאה ושטנה.
הנחשים השורצים שמולאו בראשו של אותלו, העבירו אותו על דעתו. שיגעו וכישפו אותו. אהבתו העצמתית הפכה לאש רושפת מלאה בקוצים ודרדרים. עשן ולהבות. אדומות מדם. את מקום האהבה בעלת העצמה הטהורה מילאה הקינאה הזדונית, בעלת לשון דרקונית מלאת ריר אדום נוטפת רוע וזעם וכעס המכלים כל חלקה טובה.
ארור האדם הממלא בשקרים את נפש הבריות. ארור האדם אשר מטיל דופי בנפשות טהורות. ארור האדם הגורם להרס וחורבן וטרגדיות במילותיו, מילים מלאות שנאה ונקמה העולות מתוך יצר הרע הבא להמית הרס במילות הארס. ארור האדם המקשיב לכל זה. ארור האדם המכניס מילים אלה לתוך נפשו אל תוך מחשבתו אל תוך גופו.
שקרים ושנאה גורמים להריגה וקטילה של נפש וגוף. שדה קוצים מתפשט מתוך שמועות שווא אשר גורמות לדליקה ושריפה אמיתית המכלה כל חלקת אלוהים, נקייה צלולה וטהורה.
אותלו… אותלו… כך קורא הקול המהדהד על הבמה בשקט שעלה על פני השטח, אחרי הקטל וההריגה. אותלו, הוא, אשר רק הרגע הסעיר וכבש בסערה את אהובתו, את הבמה ואותנו הצופים באהבתו וסערתו, הוא זה שגרם לי להתיק נשימה מלאת כאב כשכילה את אהובתו.
נשות ההצגה, כמעט כמו בחיים…מייצגות נשים מכילות אוהבות תומכות ללא סייג בבעליהן. בעלים אשר גורמים להן למות בסופו של דבר. קודם למות מיתה נפשית אח"כ מיתה פיזית.
דבריה של אמיליה, אשתו של יאגו, אותה מגלמת השחקנית הנהדרת ליליאן רות, עדיין מהדהדים באוזני: "זאת אשמת הבעלים, אני סבורה, אם הנשים מתדרדרות. נגיד, הם מתרשלים בחובתם, ולחיק זרות שופכים את אוצרותינו.." .
אמיליה ודסדמונה, גרמו לי לחשוב ולחטט בתודעה על כך שאני אשה. במהות, את קודם כל אשה לעצמך. לתודעתך. לרצונותיך. לגחמותיך. לתחושותיך. לליבך. אח"כ את אשה לאישך. לילדיך. לביתך.
אמיליה האומללה.. פשוטה ומרירה, אשה ללא אהבה וביטחון. ללא חיבוק ועוגן. אך מלאת חכמת חיים וביטחון אישי, מודעת לעצמה כל כך ולבעלה. יודעת היטב צדיקה נפש בהמתה… אמיליה מקבלת בסיום ההצגה מחיאות כפיים סוערות ממני, על שידעה, ניסתה והעזה להציל את דסדמונה. כמו בחיים, יש המעזים ונלחמים בכל הכח, גם אם מובסים ע"י כוחות הרשע, את העוז והגבורה לא יוכלו לקחת מהם. לנצח.
מושא השמועות, שאינו יודע דבר וחצי דבר מכך שהוא הגורם לכל הטרגדיה, הוא קאסיו, סגנו של אותלו. אותו מגלמים לסירוגין הנרי דוד ואבי אזולאי. בהצגה שצפיתי שיחק אבי אזולאי, שהייטיב לגלם את קאסיו התמים, והאומלל. קאסיו נופל בפח שטומן לו יאגו המנוול, ומאבד את המוניטין שלו. את שמו הטוב. ומה נשאר לאדם אם לא שמו הטוב? מה שווים חייו? וממילא גם את חייו קיפח כשנשחט כמו בהמה ע"י יאגו ושליחו הפתי מוונציה, רודריגו, אותו משחק היטב, אורי יניב.
עוד משחקים בהצגה, רות רסיוק המתוקה, בתפקיד ביאנקה, זונת הצמרת, המבדרת את אנשי הצבא ומספקת מקור לביצוע תאווה וגחמות אחרות הקשורות להתהוללות ושכחה.
ובוריס אחנוב, אדיר, בתפקיד הדוכס מונציה, אליו ניגש ברבאנציו, בתחילת ההצגה, בתקוה כי ממנו תבוא הישועה וישפיע על אותלו לוותר על אהבתו את בתו. אך זה האחרון מבין ממנו כי: "כשאין תרופה, אין מה לבכות יותר, אין לקוות לשווא, יש לוותר..".
"זה תיאטרון, כמו שתיאטרון צריך להיות", אומר לי אהובי כשיצאנו מחיקו החמים של התיאטרון אל אווירה הקריר של יפו, בלילות של תחילת מרס. אכן, זהו תיאטרון שמשאיר חותם וממלא את הלב, הסכמתי, כולי נפעמת, נמצאת עדיין במערבולת הסערה שהתרחשה לפני רגע על הבמה.
סיפור מופלא זה, על האהבה העצמתית הזו, שהובילה לקנאה והרס, נכתב לפני למעלה מ- 400 שנה, וכאילו היה זה רק אתמול. או היום. דברים לא משתנים. עולם כמנהגו נוהג. אהבה, קנאה, יצר הרע, לשון הרע, הרס וחורבן, מתערבבים בעוצמה במעגל החיים. כמו שאומר בסוף יאגו המנוול מתוך שכרותו הצלולה ומשאיר אותנו המומים ותוהים על טיבו של העולם, על טיבם של החיים, על טיבה של האהבה:
"אני רוצה למות, עייפתי כבר: אדם הגון מוכרח להתכלב, המנוול עוטה הוד והדר, אחד בפה ושום דבר בלב. עייף מדחלילים עוטי דרגות, מבתולות שנעשו פרוצות, מהכתמים שאי אפשר למחות, צולעים קובעים נימוס והליכות, כרותי לשון עוסקים באמנות, שוטים שולטים ומתחזים חוזים והפשטות נחשבת פשטנות, דוברי אמת מושקים דברי כזבים. כל כך עייפתי.. רק דבר אחד, אם לא אחיה, אשאיר אותך לבד".
אותלו. תיאטרון גשר. אולם נגה. שד' ירושלים 9. ת"א – יפו.
צילומים: סרגיי דמנצ'וק.
רוצו לראות !