אני יושבת לי במוצאי שבת קודש, שזה בעצם כבר "חול", נינוחה לאחר צעידת ערב לאור השקיעה הדועך, חושבת וכותבת. מנסה לסכם בדרכי את ימי הסוכות שעוד רגע מסתיימים להם. אחרי עוד ראשון- שני שירגישו כמו עוד שישי -שבת, ואחר- כך בשמחה ובגיל, שבים למסלול החיים הרגיל, ומתחילים לחכות לשישי- שבת, ואחר כך, אנחנו ממש ממש ב"אחרי החגים".
"חגי תשרי" הם חגים מיוחדים, ו"חג הסוכות" מיוחד עוד יותר. אחד הדברים שאנחנו מצווים בו מהתורה הוא: "ושמחת בחגיך!". אל תדאגו, לא אכנס כאן להסבר הלכתי מעמיק איך אפשר לחייב בשמחה. או איך שמחים דווקא שהקיום הבטוח הופך לארעי, כשמחליפים את חמימות ויציבות הבית בסוכה זמנית. אבל כן אספר בלבוש הכי חילוני שאני יודעת, על מצוות סוכה.
מהיום שאני זוכרת את עצמי בנהלל, שהיא כידוע לא ממש קהילה חרדית, על- יד כל בית התנוססה סוכה מפוארת לתפארת, שבנייתה החלה ממש כמו אצל המהדרים במצווה ,כבר במוצאי יום- כיפור. הסוכה לא "פשוטה" מסדינים וקצת ענפי אקליפטוס מלמעלה, אלא "רצינית" עטופה בכפות תמרים שנקטפו מעצי התמר הרבים בכפר, מכל צדדיה ועל תקרתה. הקוטפים דאגו לא רק לסכך ללולב, אלא גם לשלומו של העץ, ניקיון ענפיו היבשים, והבטחת המשך צמיחתו, בלי לדעת שכעבור הרבה שנים, יוכרעו רבים מהעצים היפים והמרשימים הללו על ידי ה"חדקונית".
הסוכות היו מקושטות, והתקשטו במהלך כל ימי החג. עד רגע לפני פרוקה של הסוכה יום לאחר שמחת –תורה, עוד היו נתלות עליה שרשראות, מגזרות- נייר ו"פנסים", ובין לבין היינו הילדות, יושבות בה וקולעות מפיות שתי וערב מגבעולי הלולבים.
גם "מינים" היו בסוכה. בנוסף ללולבים הרעננים, את ענפי ההדס קטפנו בשביל הכניסה לבית- העם. ענפים בוכיים של ערבה נקטפו מהעצים הבודדים שהיו בכפר (אצל סבא וסבתא שלי בחצר המשק היה אחד כזה). במרבית הסוכות לימון בשרני החליף את האתרוג, שהונח בתיבה מאולתרת וזכה ליחס של כבוד, וכל הכבודה כולה הונחה על שולחן עטוי מפה לבנה בפינת הסוכה.
הציונות החילונית המתחדשת חיפשה ואף מצאה את דרכה לציין את חגי- ישראל, וכך גם בנהלל שלנו. חלק מהסוכות בכפר היו כשרות למהדרין, חלקן פחות, אבל הכוונה וההכנה היו מלאות.
בלילות החג לא ישנו בסוכה, אבל כילדים היינו מבלים בה מהזריחה עד השקיעה, בה גם אכלנו מבחירה את כל ארוחותינו. כאשר התחיל לרדת הגשם, כי תמיד הרי יורד גשם בסוכות, ברחנו הביתה. לגשם תמיד קדם משב של רוח עזה שמרט מן הדפנות את הקישוטים מניירות ה"קריפון" הצבעוניים, והגשם הכתים אותם בטיפות גדולות של אבק ,וכל פסי הצבע נזלו ודהו מהם.
בבית- ספר סיפרה לנו המורה שבסוכות מגיעים ה"אושפיזין" לבקר בסוכה. לא תלינו תמונות שלהם על קירותיה הפנימיים, הסתפקנו ברימונים וכפות תמרים, אבל חיכינו להם.
ואחרי כל ההקדמה הנוסטלגית הזו, אני מצהירה שהשנה לא בנינו סוכה בביתנו. ראשית ידענו שלא נהיה בבית חלק נכבד מן החג. שנית ידענו שאנחנו מוזמנים להתאשפז בכמה וכמה סוכות מכל הסוגים, עם בני- משפחה, שכנים וחברים. והכי חשוב, ידענו כי נכדתנו היקרה שוהה במהלך החג בחו"ל עם הוריה ,וסוכות בונים בעיקר כדי לשמח ילדים ונכדים. ולמרות כל זה, לא רק שקיימנו את מצוות החג במלואה, אלא כפי שתבינו מהמשך הסיפור, אני מסתבר אפילו הידרתי בקיום המצווה.
בערב שבת עוד בטרם החג, ישבנו לארוחה בהרכב משפחתי מצומצם מאוד על ה"דק" שבשנים כתיקונן הופך לסוכה, לא כשרה, אבל נהדרת. ראינו מולנו את סוכת השכנים, ומאחורי גבנו את סוכתם של השכנים מן הצד השני. ואז, בלי שום התראה מראש, התחילו להגיע לסוכתנו הלא בנויה ה"אושפיזין", ואני לא מדברת על היתושים. בהתחלה הגיעה חתולה מהשכונה וניסתה לטפס על השולחן, זמן קצר אחריה הגיע גם כלבם של השכנים, ושניהם יחד בידידות מופלאה ודי מפתיעה התמקמו להם בנחת סביבנו במהלך כל הארוחה, למרות מחאותיי הקולניות התקיפות והנמרצות. הבנתי שהתחיל לו "זמן האושפיזין" למרות שכאמור, היינו עוד ב"טרום סוכות", אבל לא הבנתי שבעצם יש בזה "רמז מטרים" לאושפיזים הבאים בתור. הארנבות, שבדרך כלל חוגגות להן בחצר, דווקא לא הגיעו.
בבוקר יום שלישי בחול- המועד, הגיעה אלי חברה וישבנו בבית, במזגן. לא חלמנו אפילו לצאת החוצה בשל מזג -האוויר החם והלא נעים ששרר בחוץ. סיפרתי לה על הסוכה בה התארחנו בליל אמש, ועל הסוכה אליה אנחנו מתעתדים לנסוע בהמשך אותו ערב, כשהתקרובת שהייתי צריכה להביא אליה כבר חיכתה מוכנה במקרר. משום שבאותו בוקר אף היתה המנקה, הכל בבית היה נקי ומונח במקום. כשהלכה החברה לא מצאתי מה לעשות, והחלטתי להכין משהו לא דחוף במטבח. שמתי עליי את הסינר כשלפתע נשמעה דפיקה בדלת. "כן" עניתי, שומעת את התכונה מעברה החיצוני, אך היא אינה נפתחת. המקומיים יודעים, שזה קורה לעיתים, ואז בדרך כלל עומד בצידה השני של הדלת גבר מן הכפר השכן, או מישהו שבא למכור משהו, או להתרים למישהו. אצלי ספציפית יש גם סוג נוסף, כאלו שמחפשים את הדרך לחנות המפעל של "לבידו" המצויה בשכנות. למרות שאלו בדרך כלל לא דופקים, אלא פותחים את הדלת בתנופה, ואז נבהלים שהגיעו ל"סתם בית".
בקיצור, ניגשתי לדלת, לפתוח אותה, נחושה לגרש כל פולש או טרחן שבא למכור לי מה שאינני צריכה כלל. להפתעתי הרבה, לא עמד שם איש אחד כפי שצפיתי, אלא שלושה. גבר ואישה עם חזות מ"המזרח הרחוק" (קוריאנים כפי שלמדתי בהמשך) וגבר נוסף (אמריקאי כפי שגם למדתי בהמשך) בשנות הארבעים לחייהם.
בעוד בחלל ראשי מתנגנות המילים: "מה אתם מוכרים?" או:" מה אתם מחפשים פה?" או בתרגום ל"נהללית": "איך אפשר לעזור לכם?" אני רואה לפני תיירים נוטפי זיעה ,תשושים מן השמש הקופחת, ושואלת באופן שהפתיע אף אותי: "אתם רוצים כוס מים קרים?" כן הנידו שלושתם בראשם. נכנסתי אל המטבח, השארתי את דלת הכניסה פתוחה מאחורי והתחלתי למזוג מים לכוסות. הם נכנסו למבואה, והזמנתי אותם להיכנס ולשתות מהכוסות שהנחתי בינתיים על השולחן. אז בכל זאת הסתננה לה השאלה מפי: "מה אתם מחפשים פה?" והם ענו לי: "לדבר עם אנשים". "לדבר" אמרתי להם, "בהחלט הגעתם למקום הנכון, שבו, נדבר" הסרתי לאט את הסינר, הוצאתי שקית עוגיות מהארון והנחתי על צלחת (הקוראני היה מאוד רעב מסתבר) והתחלתי לשוחח איתם. שאלתי אותם: "למה הגעתם דווקא אלי?" והם ענו לי באחת: "אינטואיציה". התחלנו לשוחח באנגלית, כשאני מנסה להבין לעומק מי הם ומה הם, מה הם עושים יחד, איך הגיעו הנה, ועל מה הם רוצים לדבר.
הם ביקשו לדעת מה פירושו של שמי "מירב", לאחר שהצגתי את עצמי, ואני ציינתי לעצמי שיש להם מעט הבנה בתנ"ך. אחר כך גם שאלו מה משמעותו של חג הסוכות, וגם מהי בדיוק נהלל. ביקשו, וגם קיבלו, אמרתי לכם, באופן די מפתיע הייתי מאוד פנויה ונינוחה, וגם התחלתי אם להודות על האמת, ל"בשל" פוסט בראש. הם הקשיבו לדבריי בקשב רב, והסברתי להם שלמרות שהשנה לא בנינו סוכה, ואני מארחת אותם סביב שולחן המטבח, הם למעשה האושפיזין שלי. מרגישה שהבאתי את המצווה לקצותיה המירביים.
אחרי כחצי שעה בה הסתיימו כל העוגיות בצלחת, וגם המים בכוסות, ואף נתתי להם המלצות על מסעדות בסביבה לבקשתם, התחלנו להיפרד. שאלתי בעדינות אם אוכל לצלם אותם לטובת הבלוג. האמריקאי אמר מיד שהוא מבקש שלא. הקוראנים, התפתלו באי נוחות בכיסאותיהם ואמרו שהם מעדיפים שלא, ואני כמארחת טובה, ויתרתי.
אז אמר לי האמריקאי :"יש לנו מתנה בשבילך!" "במה זכיתי?" שאלתי. והוא השיב: "אנחנו רוצים להודות לך על האירוח וההסברים" ואז, באופן לא מפתיע צצו ועלו מתרמילו מה שהערכתי שיעלה מהם: ספרון של "הברית החדשה" בעברית, ועוד סיפור על מישהי שגילתה את האור. הודיתי להם בנימוס על המתנה, ואמרתי להם שכפי שהסברתי להם במהלך השיחה, הם תפסו אותי ביום מאוד פתוח ולבבי, ולכן אני לא מבקשת מהם לעוף רחוק יחד עם המתנה שלהם, למרות שממש אין לי בה צורך ועניין. אני מאוד מקווה שסופת הברקים שהשתוללה ברחבי הארץ בהמשכו של אותו ערב, הגשם שירד והרוח שהעיפה סוכות רבות ,לא התרחשו בשל העובדה שלקחתי מהם את הספרים, או בשל העובדה שמסיונרים ישנים, בלבוש חדש, החליטו לערוך ביקור דווקא בנהלל בחג הסוכות.
אשר לי אישית, אני חושבת שדווקא עשיתי מעשה טוב. ראשית, עצם זה שלקחתי את הספרים, והעברתי זמן עם אותם מיסיונרים חביבים, אולי מנע מיהודי חלש יותר וחד פחות לקבל את המתנות המיותרות הללו. שנית, בסך הכל, עשיתי מצווה גדולה- לא תציע ליהודי שעומד בפתח ביתך ביום חם כוס מים קרים, אפילו אם הוא גוי?
"אחרי חגים" שמח לכולנו.
________________________________
תמונה 1-צילמתי בשבת האחרונה "לאור השקיעה הדועך" בטיילת של נהריה.
תמונה 2-תמונה ששלחה לי בתי במהלך ימי חג הסוכות מאגדיר שבמרוקו, תחת הכותרת: "מסתבר שלא רק בנהלל מחלקים לתושבים סכך לסוכה בסוכות, אלא גם באגדיר".
תמונות 3 ו-6 צולמו בערב שמחת -תורה בסוכה המזמינה של השכנים.
תמונות 4 ו-5 צולמו בשישי טרם החג על ה"דק" שלנו. למרות שהכלב והחתול נתפסו לתמונה משותפת רק על השביל, לאורך כל ארוחת הערב, שכנו לבטח על ה"דק", יחד עם היתושים, ובלי הארנבות.
תמונה 7-כל המתנות שהעניקו לי האושפיזין שלי.
