לפני שבועיים בדיוק, ב – 24/11 בשעה 18:30 עלינו: בברלי, קרן ואני על מטוס קטן של חברת תעופה דלת תקציב בדרכינו לפוקט, תאילנד. לכתוב את הבלוג הזה היום, זה קצת כמו לשכתב את ההיסטוריה, בתקווה שעל זו הפרטית שלי לא חל חוק התיישנות.אז מי שלא בא לו על old news, הפוסט הזה לא בשבילו.
בשעה 15:00 הגיעו הילדים ב"סקול באס" הביתה. בשעה 15:30, חיכו כבר קרן והנרי, נהג המונית שלנו למטה. הילדים ירדו איתי כדי להיפרד, כשלירי מייבת "מאמי, מאמי", אולי כדי לתת לי את ההרגשה , שאני באמת אחסר להם, ויהלי ממשיך לשאול מה אביא לו מתנה. למרות סצינת "הלב" הקצרה, נכנסתי למונית, אספנו את הצלע השלישית שלנו – בברלי, והמשכנו לשדה התעופה.
את כל הפרוצדורות עברנו תוך רבע שעה ואפילו "זכינו" במושבי יציאת החרום לשמחתינו הרבה. הגענו לדיוטי פרי, התאמנו לבברלי, שאף פעם לא מתאפרת, מייק אפ, קונסילר וסומק, התיישבנו לקפה ואז זה נחת עלי – 48 שעות בלי הילדים והבעל. פעם ראשונה אחרי קרוב לארבע וחצי שנים. ביקשתי שיוסיפו שוט אספרסו לקפה שלי….ופשוט שתיתי קפה…בלי שהעיניים חיפשו מישהו מהם. הן פשוט נחו על הלוגו של "קופי בין" ושוטטו להן בחוסר מעש על החנויות. נעצרו על חנות הצעצועים לרגע, נזכרו שאני לבד ושאני לא חייבת למצוא לאף אחד תעסוקה על המטוס, והמשיכו הלאה לפרפומריה.
בברלי שפכה קצת קפה וביקשה מגבונים, כולנו פנינו אינסטנקטיבית לתיקים הקטנים שלנו, אבל אז נזכרנו שאנחנו בלי הילדים והתיק מכיל בעצם "רק" ארנק, דרכון, משקפיים וספר קריאה (טוב נו, אז גם איפור, חטיף אנרגיה, חבילת שקדים, בקבוק מים מינרליים, סל תרופות קטן, קבלות ישנות, אם.פי ואוזניות, אייפון וקרדיגן קטן),אבל מגבונים אין, לא הפעם, לא על הטיסה הזו. ביקשנו בנימוס מפיות והתגברנו על התקלה.
טלפון אחרון לבעלים שכלל תזכורות על מסיבות היומולדת שהילדים מוזמנים אליהן בסופ"ש, ארוחת הערב שהם אוהבים, המקלחות, הבגדים שצריך להלביש להם כדי שלא יהפכו לבדיחת היומולדת שאליו הם מוזמנים, כמה מילות אהבה ופרידה ואנחנו ביציאת החרום של המטוס. מהנהנות בלי להבין מילה נוכח התדריך שמעביר לנו הדייל הסינגפורי, שמדבר סינגליש (אנגלית-סינגפורית) במבטא כבד. העיקר שיטוסו כבר ונצא לדרך.
כמעט שעתיים מאוחר יותר ואנחנו בארץ המובטחת של דרום מזרח אסיה – תאילנד.
הנהג שהזמנו מחכה לנו עם שלט ועליו המילים: Mr. Arbel, אבל אני כבר רגילה ופשוט מנפנפת לו, שעה שהוא מנסה עדיין להבין איפה בעלי שאת שמו הוא נושא על השלט. אחרי שעה של נהיגה פזיזה, אנחנו מגיעות לרזורט שלנו בחוף קטה.
העיירה החמודה עדיין ערה (בניגוד לסינגפור הישנונית) ואנחנו יוצאות לחפש לנו ארוחת ערב. עוף בקשיו מאוחר יותר ואנחנו כושלות למלון, רק כדי לגלות שהמזגן בחדר לא עובד. אני מסרבת לתת לשתי הלא ישראליות העדינות שאיתי לטפל בבעיה, ומודיעה לפקידת הקבלה בעברו השני של הקו, שאני מחכה לשמוע ממנה לאיזה חדר היא משדרגת אותנו. ואכן, השדרוג לא מאחר להגיע ואנחנו יורדות קומה ומתמקמות אחר כבוד בחדר עם יציאה לבריכה, יעני pool access. בלילה לא רואים כלום, אז אני נאלצת להאמין שזה אכן שדרוג.
לילה בלי שינה, מלא רגשי אשם, עובר עלי,אך בסופו מחכה בוקר מקסים (בניגוד גמור לתחזיות השחורות באינטרנט שניבאו גשם וסופות) ויציאה מקסימה לבריכה. בברלי כבר קמה לשחות בים, קרן יצאה להליכה שלה ורק אני עדיין במיטה, מחכה לשמוע קולות ילדים קוראים לי להגיד לו או לה להחזיר את מה שלקחו, להפסיק לבעוט או להכריע בסוגייה באיזה סרט יצפו – "ברבי" או "מכוניות", אבל אף רחש לא נשמע, למעט צעדיה הזהירים של בברלי שחזרה מהשחייה בים וממשיכה לעבר היציאה הפרטית שלנו לבריכה.
לבסוף אני קמה כי שתי חברותיי הספורטאיות מורעבות נוכח הפעילות הפיזית שכבר עשו על הבוקר. השולחנות של ארוחת הבוקר ערוכים יפה על רקע הים והבריכה, ותאילנד עושה לנו קבלת פנים כמו שצריך. היא בהחלט מבינה אמהות בחופשה ודואגת לתפאורה מושלמת.
כמעט אוטומטית אני ניגשת להביא פנקייקס וקורנפלקס לילדים, אבל בדרך נזכרת שהפעם זו רק אני, ועושה פניית פרסה לכיוון בר הסלטים (אם אפשר לקרוא לקומץ עגבניות עייפות, מלפפונים דהויים, וקצת חסה בשם הבומבסטי הזה). את הקפה אני שותה בלי הפרעות כשאני ממש יכולה להקשיב לגלים של הים ולמחשבות שרצות לי בראש…מרענן משהו…שונה.
בחוף, לבושות בביקיני שלנו, ש"יצא מהארון" רק כי אנחנו לבד, אנחנו מתמכרות לשחייה בתוך כל הטורקיז הזה ולקריאה בספרים שהבאנו, לא מאמינות שלא צריך לנפח מצופים ולבדוק איפה כולם נמצאים בכל רגע נתון. רק אנחנו מתפקדות פה ואין חשש שנזוז ממיטות השיזוף שלנו וממש נלך למקום אחר מרצון (למעט ארוחת צהריים כמובן, שנת צהריים, קצת קניות, שוב ארוחת ערב וכאלה…).
יומיים חולפים להם בלי שנרגיש, באותה מהירות שלוקח לספריי השיזוף של ד"ר פישר להשתחרר מהמיכל שלו ולנחות על העור שלנו, שהולך ומשחים עם כל שעה שעוברת.בברלי מדגמנת ביקיני ומוחלט פה אחד שהיא הרוויחה בכבוד את הטייטל של: ROLE MODEL, וכולנו הרווחנו בכבוד את חופשת הבנות שלנו.
אנחנו נפרדות מקטה ביץ' בתחושה שעוד ניפגש, והיות ותאילנד מכירה רק עונת שנה אחת, אז אולי עוד קיץ…
