אומרים שעם החלטות גדולות צריך לחכות , לעבור את גיל העשרה ואז לחשוב שוב בראש "בוגר". יש בכך מן ההיגיון אך מצד השני, החלטות אימפולסיביות הן לא תמיד רעות, הן אותן החלטות אשר באות מהבטן, מהליבה של הגוף והנפש.
ישנן גם החלטות שלא ניתן לקבל לבד עד שמגיעים לגיל שמונה עשרה, בגלל כל מיני חוקים ותקנים. כמו ההחלטה להתחיל לקנות מוצרי טבק או אלכוהול, אנחנו יכולים להחליט אותה שאנו צעירים ורעננים, אבל לא בגיל המתאים לצרוך אותם. לצידם ניצבים גם הניתוחים הפלסטיים, אני ידעתי כבר מגיל צעיר שיש ניתוח שאני רוצה לעבור, מה הכוונה רוצה, הרגשתי שאני חייבת כי פשוט לא יכולתי להתמודד עם מה שראיתי במראה. כן זה היה דבר שרק לי ככל הנראה הפריע, לא צחקו עלי, לא העירו לי, לא הייתי מנודה חברתית, אבל פשוט לא אהבתי לקום בבוקר, להבריש את השיער ולאהוב את ההשתקפות.
השתוקקתי לעבור ניתוח הצמדת אוזניים, זה כל מה שרציתי. כשהייתי קטנה לא ממש שמתי לב לכך שהן בולטות ומעצבנות, ושוב, גם הסביבה שלי לא העיזה לעולם להעיר לי ולייעץ לי לעבור את הניתוח, אבל אני הייתי חייבת את זה למעני.
אז אומנם ניתוח אוזניים ניתן לבצע החל מגיל צעיר יחסית, באזור גיל הבת או הבר מצווה, לא צריך לחכות לגיל שמונה עשרה כמו ניתוחים פלסטיים רבים. למרות זאת היה לי מאוד קשה לגשת למשהו בסדר גודל של ניתוח, גם כזה שנחשב פשוט, אם ההורים לא מרוצים ומבקשים ממני לחשוב על כך שוב.
אז חיכיתי כמה שיכולתי אבל באמת בסביבות גיל שש עשרה אמרת להם שאני רוצה ומבקשת שיאשרו את העניין וגם יסייעו לי לברר את ההליך ואיפה כדאי לעבור אותו. אחרי שישבנו ודיברנו , וההורים הבינו שזה לא נורא ואיום וגם לא מאוד מסוכן, התחלנו לדבר על למה אני מעוניינת לעבור את הניתוח ולמה זה מטריד אותי, אם זה לא מטריד אף אחד מלבדי.
הסברתי שכבר בתיכון שהבנות בשיעור ספורט היו אוספות את השיער ואני הייתי נאלצת לרוץ או לקפוץ עם שיער פזור, רטוב מזיעה, העניין התחיל להפריע לי. בכללי, בעונת הקיץ מתחשק לפעמים לאסוף את השיער ולשבת מול המאוורר, אבל גם שאני עם עצמי, לא יכולתי להתמודד עם הידיעה שאוזניי חשופות, אפילו רק לי.
עברתי את הניתוח חודש מהיום בו ישבתי עם ההורים לשיחה. זו הייתה ללא ספק אחת ההחלטות הטובות שבחרתי לקחת, אחרי שהתאוששתי, לא יכולתי להפסיק להסתכל במראה ולפרגן לעצמי. אז אולי הפתרון המושלם הוא האיזון בין האימפולסיביות לסבלנות? נראה לי שכן.
