למה את מוכרחה להיות כזו צינית וסרקסטית תמיד שאלו החברים…… לא הייתה לי תשובה טובה אפילו בשביל עצמי…. בשיחות "שלום" כשמישהו צריך לומר את השורה האחרונה – אז מי צודק? בטח שאני וגם ליתר בטחון – אני.
חוזרת הבייתה בלי אוויר כמו צמיג שהכניסו לו מסמרים ..כל האנרגיה המבוזבזת הזו רק כדי לנצח ולהגיד זה שלי או הגרסה הפולנית המוכרת: "אמרתי לך…." (אז מה אם לא ממש ?). רק כדי שאני זו שתמיד תהייה : המנצחת, החכמה, החזקה, המוצלחת, הכי הכי…ואיך אמרה לי פעם מישהי : "את נורא צינית וגם מאד מצחיקה …..והייתי בטוחה שזו מחמאה אמיתית ( בטח שלא ידעתי שאני מצחיקה ו-צינית, נו, אולי ברגעים של לחץ) …..אז זהו, למדתי שלא תמיד, לא ממש ותלוי בנסיבות…..- אבל באותם רגעים זה כמו עוד ליטוף אחד לאגו.
הייתי צריכה לעבור טלטלה, מלחמת עולם רעידת אדמה כדי להגיע לתובנות ואני יודעת שזה נשמע שמאלץ ודביק ואולי אפילו לא פופולרי, אבל היום מבחינתי זה בסדר לקבל, לתת, להעניק , "להפסיד", לעשות לעצמי הנחה ולומר "לא בא לי" – לא ממקום של עקרון אלא ממקום של אמת, כי ככה אני מאמינה שטוב לי וככה אני רוצה להרגיש.
זה לא שלקחתי כדור ווליום, זה לא שאני מעשנת קאנביס כל היום או בדיוק עכשיו (רק לפי הוראות…) – לא יודעת אם הפכתי לאדם יותר רגוע , אבל זה בסדר גמור אם מישהו מוכן ונורא חשוב לו להיות "המנצח" ו"חזק יותר / מהיר יותר / חכם יותר" – אני לא עושה היום מלחמות. לפחות לא על זה.
כשהיינו הולכים לתערוכה או לקונצרט ד. תמיד שאל את יודעת של מי זה ? מי מנגן? מי צייר? – ואני….מן איפה אני יודעת? יודעת אם זה יפה לי לעין או נעים לי לשמוע….כי מולו היה לי סופר – חשוב להיות יודעת ומבינה וצינית ו..(כי כזה הוא), זה היה יכול להוציא אותי מדעתי והופ…הייה פיצוץ. הרגשתי קטנה קטנה ולא מבינה…עד שיום אחד ירד לו האסימון שלא צריך להקטין אחד בשביל להיות גדול…
אני חושבת שחלק מהתקופה הזו עשתה לנו המון יחד…….כל אחד בנפרד ושנינו יחד. אני מסתכלת וחושבת בימים האלה המון (במסגרת גבולות היכולת שלי) – ופתאום אני רואה שלמרות הכל – יש דברים שבכל זאת עושים עליהם ולהם ריסט כשהאדמה מזדעזעת מתחת לרגליים ושום דבר לא מובן מאליו ולא מחוייב המציאות.
זה בסדר לעגל פינות, לא תמיד אני מוכרחה להיות אוקיי. מותר לי לפשל, מותר לי להפסיד, מותר לי להגיד "לא תמיד"….זה בסדר להגיד "לא בא לי"….ולהשאר בחיים. אני יכולה גם להקשיב ולחייך במקומות הנכונים בלי להעיר, בלי לשלוח איזה חץ שנון שאולי יהיה סופר – אינטלגנטי אבל ישאיר את מי שמולי ככה קצת מכווצ'ץ.
לא עושה ביקורות או עושה הרבה פחות – כי זה לא נראה ממש חשוב ולא נראה לי הגיוני לבזבז אנרגייה על משהו שהוא לא ממש מהותי. זה בסדר אם לא תמיד אני אהייה בסדר – זה בסדר להיות רק בסדר ולא "הכי בסדר" או "הכי טוב". ל
למה לעזאזל אני צריכה לעבור כזו טלטלה בחיים כדי להבין את מה שלא הצלחתי להבין עד שבא הסרטן המזויין הזה ועשה לי דוקטורט במדעי ה"אני"? למה לעזאזל אני צריכה לעבור את הסאגה הזו כדי להבין שזה בסדר לא להיות הכי שנון, הכי הכי..ויותר מהכל שאפשר גם לשחרר את הפאנץ'- ליין.
לא כל דבר צריך להיות כזה, אפשר לסיים משפט עם נקודה ולא עם סימן קריאה או איזה מבט נונשלאנט, שהיו כאלה שתירגמו אותו כהתנשאות או חושבת שהיא מעל כולם שבעצם הרגשתי לפעמים בתחתית הסולם ?
אני כמו תינוק שלומד מהבייסיק שמותר להגיד לא יודעת ולא להרגיש אידיוטית. מותר לי לדעת שבתחומים מסויימים יותר טוב שלא ייתנו לי אף-פעם תעודה….יכול להיות שאני אגיד שאני לא מבינה – למרות שחלק גדול כבר הבין את הרעיון….אז מה אם אני אחרונה?
למה ? כי היה חשוב לי שמישהו יחשוב שאני הכי הכי, לא חשוב הכי מה….מותר לשחרר אותך אגו, ולהגיד לך שלום, אני אסתדר גם בלעדייך. אני אעשה את זה בלי כעס, בלי תסכול, בלי כאב – פשוט ככה…נראה לי שבמקום שבו אני נמצאת זה בסדר להיות אני, נטו – בלי מה שמסביב….אגו – אתה משוחרר ממני ואני ממך !!
פעם הייתי בנאדם "סופר – תרבותי"..;) . הייתי משתדלת לראות את הסרטים האיכותיים (כדי שיגידו שאני רואה גם את זה…), להיות בקונצרט של הפילהרמונית בג'ינס (טוב, זה לא חכמה – הרבה מאתנו עושים………), הייתי אוהבת לראות את פרגינט ולשמוע את צ'ייקובסקי – ו…כן, זה מחלקת ה-אני אוהבת, אבל במקרים לא מעטים זה היה גם נעים שמלטפים לי את האגו…(ביננו, למי זה לא נעים) ??
בתקופה השנה פלוס שאני עם הסרטן המזויין הזה – אם אני ביום טוב ויוצאת לרחוב ככה לבית הקפה השכונתי וכו' – סבבה לי. זה בסדר לומר שכן…היה כייף, כן – סתם צהריים של רכילות. מה יש? מה יגידו?? היום אני כבר אומרת: למי זה אכפת ? החיים כאלה קצרים….ומה זה משנה אם יחשבו עלייך . כיייף שהלכת לך אגו, נעים לי לשחרר אותך.
כתבתי כאן למישהן מהבנות שהיום זה בסדר לי לומר שנעים לי שאתם מתקשרים/ות, שאתם/ן באות, שאני צריכה….שאני רוצה.. שסתם ככה היה לי איכסה של יום. כייף לי אפילו לקבל מייל או איזה משהו אחר כדי להרגיש נוכחת למרות שאני נפקדת באופן יחסי (גםם מבחינת קריאה וגם בענייני כתיבה) בגלל אילוצים ….וזה מבאס לי ת'נשמה….:(
בימים ובשעות שאני יכולה ….כלכך כייף לי לבוא אליכם. באה תמיד מאהבה…מותר לי לומר את זה כי ככה זה….בלי להרגיש נבוכה, כי מה אכפת לי מה יגידו / יחשבו. זוכרים? האגו משוחרר….
מותר לי היום אחרי שאני משחררת אותך אגו לומר שאני מקנאה…שאני מקנאה שאלה נסעו ל…שאלה ראו את…..שאלה היו בפרוייקט – כן אני מקנאה. היום מותר לי כי הרבה פחות אכפת לי . אני מרשה לעצמי כל זמן שאני יודעת שאני לא פוגעת. פתאום גיליתי שאני יותר קנאית ממה שחשבתי….אולי זה עניין של זמן וזה עובר – לא יודעת, אבל אומרים שהאגו משחרר גם את זה….
לא יודעת מה יילד יום ואולי שוב אצטרך אותך, אבל אז אני כבר מספיק חכמה ויודעת שאגו זה לא עניין של "בילט-אין" , אפשר לשחרר ולראות מה קורה….בינתיים, יש בי איזה סוג של פיוס עם עצמי, סוג של השלמה, לא מרגישה שאני צריכה לבזבז אנרגיות ולהיות קשובה כל הזמן ולחשוב אם אני מצטיירת הכי הכי בסביבה. קח טיול ממני….פתק שחרור אחרי תקופת נסיון…..נגיד למשהו כמו חודש ונראה איך יסתדרו עניינים ומה יגידו או איך יגיבו חברים.