לכל איש יש דף, שנתן לו מארק צוקרברג, אשר יכנס לספר הספרים – הפייסבוק. הרי אם אתה לא שם, אתה לא קיים. נראה כאילו לכולם כל כך חשוב להיות מעודכנים ובעיקר מעדכנים בכל אירוע, התרחשות או עובדה בחייהם כאילו אילנה דיין בעצמה שלחה אותם. אנשים חיים כדי להראות ולהיראות, כדי לעבור מסך ולקבל לק, סליחה- לייק. כדי לקבל את החותמת החברתית הזו שאני "בסדר", שאני חי על פי "הספר", שאני בעמוד הנכון של החברה – גם אם לעינינים שלי כבר אין תוכן.
איבדנו את זה. איבדנו אחד את השני. את הקשר הבסיסי והפשוט. את העיקר. אינטימיות נוצרת בין שני אוהבים ברגע קסום אחד, לא לעיני עולם שלם ולא כדי לקבל לייקים ותגובות. יציאה לטיול משפחתי היא זמן איכות חשוב עם היקרים מכל, לא לעיני עולם שלם ולא כדי לקבל לייקים ותגובות. ברפרוף קליל בפיד הפרטי שלי, נראה כאילו אני חייה בשוויץ; נדמה שהחברים שלי כל היום בטיולים בחו"ל, כורעים ברך,אוכלים צהריים במסעדה, מסיימים כל ערב בחדר כושר, רוכשים בגדים חדשים ברמה יומית, מעבירים כל שישי בבית קפה או במסיבה בגן – ואת כל אני יודעת על חברה מהיסודי שלא ראיתי כבר מעל ל 15 שנה (!!!). אנחנו כל הזמן עסוקים בהסתכלות החוצה, בקבלת ולידציה חברתית ,בכמיהה לשייכות ל"משהו" גם אם הוא סוטה חזק מהעיקר. אנו ממעיטים להסתכל פנימה, על עצמנו (צילום סלפי לא נחשב), איבדנו את ההסתפקות במעט, בפשוט;כמו ברביצה על חוף ים בשמש יוקדת, בשיחת נפש עם אדם קרוב, בפגישת עדכונים פנים מול פנים (בבית על כוס קפה, לא בבית קפה), יציאה לטיול רגלי ביום שבת או סתם להכין לבני המשפחה ארוחה טובה.
יש לי פייסבוק. אני לא צדיקה מהאפיפיור ושמי האמצעי אינו תרזה. אך הוא לא המראה של חיי. הוא לא מנהל את קשריי החברתיים או המשפחתיים. אני חושבת שבמקור, מאחורי הפייסבוק עומד רעיון מקסים של חיבור אנשים מכל קצוות תבל בצורה קלה, נוחה ופשוטה. אך הקסם פג, המהות התפזרה ואנחנו איבדנו זה. איבדנו אחד את השני. את העיקר. אם בכל יום נתבונן מעט פנימה, נעשיר את בנק חוויות חיינו, נהיה מחוברים (דרך שיחת טלפון), מעודכנים (משיחה נעימה בין חברים), אהובים (ע"י משפחה וחברים קרובים) – אז כל תגובה תהפוך לחיבוק, כל לייק יהפוך לחיוך וכל פוסט יכנס ללב. ואז, נמצא את כל מה שאבד בדרך…
תעשו share. ותזמינו את החבר הכי טוב שלכם לכוס קפה.
