במקרה יצא לי לקרוא המאמר, מאמר של אפרת כהן מYNET והעיניים הגם שלא רציתי החלו לטפטף עם דמעות שהפכו מבלי שארצה לים של דמעות, והנהר הזה לא מוכן להפסיק לרעוש ולגעוש.
מסתבר שהכל. אבל הכל ואצל כולם כמעט אותו דבר…
כאשר אני קורא המאמר אני יודע שכולנו עוברים כמעט אותו דבר…
ובסוף כולנו אותו דבר.
לחיות אפשר אבל פשוט לא מאפשרים, מה כן? נותנים למיעוט וזה בכל העולם, נותנים הכל ולאחרים כלום, ואז… גם למות לא מאפשרים.
למה?
הרי ברור לכולכם שכאשר אתה צעיר אתה אמור להיות על גג העולם, אבל זהו שאתה לא!
יש צרכים ויש מלחמת קיום ללא הפסקה. אבל… יש חיוכים.
כולם צבועים! לא כמעט כולם….
אבל אם היו רוצים עולם טוב יותר, אז היו מעמידים כל מי שמגיע לגיל 70 לבטח שאם הוא חולה…מול כיתת ויורים יורים בו בכיכר העיר.
זה היה נוח לכולם.
טוב לצעירים כי יקבלו הירושה מוקדם יותר
טוב לזקנים כי לא יסבלו, והרי קצבאות זקנה זה משהו שלא תמיד מקבלים, והן גם לא משהו שאפשר ממנו לחיות,
ויהיה טוב לעסקים.
אז הבנתם את זה שכולכם עם הדמעות ובלי, צבועים ? וגם לרוב לא מהיום כלומר לא מגיל בוגר כי לרוב הצביעות חוגגת כבר מהיותינו צעירים, אז הבנתם? אז זהו שלא!
אבל אל דאגה עוד תבינו.
הרי אין חכם יותר מבעל ניסיון,
כולכם הרי תהיו ביום מן הימים בעלי ניסיון, וכן גם תגיעו לאותו מקום אליו מגיעים כולם,
אבל לחיות ולאפשר לחיות?
להפיץ אהבה? מה פתאום!
הרי איש לא רוצה לשנות באמת את העולם, אבל לומר אני רוצה לשנות נשמע נפלא….לא?
אבל כן, יש שרוצים לשנות העולם….
לרוב כאשר מדובר במשהו שפוגע בהם….
ולכן…
מה שיהיה הוא מה שהיה,
וכן…צריך מזל….צריך קשרים…. ואז…כן אז…. צריך…גם שיהיה כסף והרבה כסף!
כמה שיותר.
לדבר? יכולים כולם!
אבל אני את התקווה שלי לעולם טוב יותר לא אאבד לעולם.
יום יבוא ויתעוררו?
מתי?
הלוואי והיתה לי התשובה.
אבל זה כמו לחכות בצפייה למשיח….
אז שתהייה לכם המתנה נעימה.
סופ"ש ושבת שלום.
https://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-5330144,00.html
המאמר נכתב ע"י אפרת כהן והתגובה היא שלי והכאב הרי של כולם, הוא כאב לב גדול. או שלא…
אבל זאת אשאיר לכל אחד לתת תשובה משלו. הכיצד בעולם כה מתקדם בעצם כולנו צועדים לאחור?