אולי כי השם שלך מתחיל באות א' אז זכית להיות הראשון אליו אני כותבת,
ואולי כי בעצם כתבתי לך מכתב מזמן, in the old fasion way עם עט על גבי נייר והוא המתין בסבלנות לרגע בו אפתח בלוג.
אז בבקשה:
קמתי עם תחושת בטן לא טובה היום. אפילו לא הסתכלת עליי, במחי יד מבטלת אמרת לי שלום.
וחשבתי לעצמי בבוקר, שזאת הפעם האחרונה שאני הולכת לראות אותך, וכנראה גם לדבר איתך. אתה אדם לא נעים, תוקפני ומלא בעצמו, ולפעמים קשוב, מכיל, מעניין וסבלני. ואני ביפולארית… זאת הייתה רכבת הרים, מחוויה משמעותית, מיוחדת ואחרת, לטיפול פסיכולוגי לא מותאם. בא לי להגיד הכל, וקצת הרגשתי ככה כשנפגשנו, שזה סימן לא טוב מבחינתי, כי זה בעצם אומר של כל כך אכפת לי. ומדהים שעל כל הכהות וחוסר המעורבות הרגשית שלי בסיפור איתך וההזנה של הפנטזיה, קמתי היום בבוקר עם התחושות האלה. מה בך הצליח לגעת בי?!
יצאתי בתחושת רחמים קצת, לא הייתי רוצה להיות אתה, מה שעבר אליי זה סתמיות וחוסר טעם. הייתי, עשיתי, ניסיתי, אז מה נשאר? למרות שאתה עדיין מצליח ליהנות מהדברים הקטנים, משהו בך שידר אפטיות, חוסר בתשוקה, בחיוביות ובחיוניות. זה עייף אותי. הדינמיקה בינינו עייפה אותי. אני לא מאתגרת אותך, כי אין שם כנראה מספיק עניין מבחינתי, אני לא מצליחה לצאת מעצמי אליך. משהו בחוסר ההדדיות הזה מאד לא נוח. בא לי שמישהו יעוף עליי, ולעוף עליו בחזרה, אף אחד מהדברים האלה לא קרו בקשר הזה ואני מבינה עכשיו שזה לא יכול לקרות כשזה לא הדדי. כנראה שאם היית עף עליי, הייתי עפה בחזרה, לא הצלחנו להסתנכרן, משהו בקצב שלנו לא מתאים.
אני נעה בין ההרגשה שאני ברת מזל שאתה נפגש איתי בכלל, לבין תחושה שיש לי עוד הרבה יותר מה לתת ממה שאתה מחפש אצלי. מרגישה שאתה מחפש אצלי בעיקר את עצמך. אני כלי, לא יותר מזה בשבילך. השאלות שלך טובות, ואתה מאתגר אותי מנטלית, אני מודה, אבל לצד ההתנשאות והאליטיזם זה הרבה פחות עושה חשק.
ואני חושבת שהכל מסכות, הכל שומר עליך מתחושת האיון, חוסר המשמעות, הייאוש, הכעס והתסכול שמלווים אותך עמוק בפנים. בא לי רק לחבק אותך, ולהבטיח שיהיה בסדר, ואם תבחר, אני אהיה שם בשבילך. אני לא חושבת שאתה רוצה לבחור. אני לא חושבת שיש לך מספיק כוחות בשביל זה היום. אני חושבת שאתה עדיין מסתגל לחיים החדשים שלך בארץ ואתה עוד לא יודע מה אתה רוצה.
בפנטזיה אני מצילה אותך מהמצב הזה ואנחנו חיים ביחד באושר ועושר, ואני שם (און ואוף) מאז שנפגשנו. אני חושבת שהבנתי היום, יחד עם תחושת הבטן הלא טובה שהייתה לי בבוקר, שזה לא מה שאני רוצה. החיים שלנו אחרים, ואני עדיין תופסת את שלי כמלאים בהרפתקאות, וההרפתקאות האלה שלי הופכות לחסרי חשיבות לידך.. אני הופכת לחסרת חשיבות לידך. כי אתה מ"אלה שהולכים לשנות את העולם" ואני חלק מהמטריקס הזה.