לילה ראשון במיטה שלי
אחרי שבועיים שאני וגברת ארצ'י לא נפרדנו, אמרתי לה יפה שלום ועברתי, בלי להסתכל אחורה (כדי לא לראות שהיא בטח עצובה) למיטה שלי, ולמה נפרדנו? כי אתמול הורידו לי את הנקזים (למי שלא יודע מה זה, שיבדוק באינטרנט כי אני לא מתכוונת להזכר בסיוט הזה), ואני יכולה סוף סוף לזוז בלי למשוך איזה צינור. אי אפשר להעריך להיות בלי עד שאתה עם, אי אפשר להסביר את התחושה, רק מי שחווה יכול להבין אותי ולהנהן בראש, איזה כיף להיות בלי. פשוט הרגשתי חופשייה ובריאה (טוב לא צריך להגזים, אבל זה באמת הרגיש טוב).
ליהי המתוקה טוענת שכל מה שאני מדברת עליו בחודש האחרון זה סרטן, "אמא" היא אומרת לי "נמאס כבר, זה הדבר היחיד שאת מדברת עליו וגם אם מדברים איתך על כל דבר אחר זה מזכיר לך סרטן, תגווני קצת!" ואז היא אומרת לי את משפט המחץ באנגלית (כי משפטי מחץ אצלה חייבים להיות באנגלית):
"!Mom, you are not the disease"
וכשחשבתי על זה, יש בזה משהו, 43 שנה אני מדברת על ומתעניינת בהרבה דברים ועכשיו, בחודש וחצי האחרונים כל הדרכים מובילות לאותו נושא, לפעמים אני מוצאת את עצמי מספרת את אותו סיפור פעם שמינית (לפעמים לאותה בחורה לצערי) ולפעמים מקשיבה לסיפורים של אחרות, אבל זה הכל מסביב לאותו נושא, אני כבר לא יודעת אם זה אני, או שמצפים ממני לדבר על זה או שבצורה טבעית הנושא הזה כל הזמן על השולחן ועולה גם בלי שהתכוונתי.
אני באמת מנסה לא לדבר על זה וכן לדבר על נושאים אחרים אבל לפעמים זה פשוט הכרחי, או שכבר נמאס לי לבכות אז ההומור השחור מתחיל לבצבץ כמו למשל כשהכנתי לליהי לזניה והיא באה לחתוך חתיכה ומצאה (מי שמחפש מוצא, תמיד אמרתי לה) שערה בחתיכה שחתכה לעצמה אז ישר היא אמרה "איכס, יש פה שערה, לא אוכלת את הלזניה הזו, פעם הבאה שאת מכינה אוכל, תאספי שיער כמו כל האמהות" לא יכולתי להתאפק ועניתי לה: "זה בסדר, הבעיה של השערות תיפתר מאד בקרוב, אל דאגה…" או כשהלכנו לאכול בחוץ וכולם קיבלו את המנות שלהם חוץ ממני ואני מחכה ומחכה עד שהתרגזתי והלכתי לבדוק בעצמי מה קורה עם המרק שלי אז ישר המלצר התנצל ותוך כמה דקות, הביא לי את המרק וגם נתנו לי בחינם כיכר לחם טעימה שהם מכינים במקום, אז חזרתי לשבת בשולחן עם כולם אוכלת מרק ריחני ולידי לחם טרי עטוף בשקית, ליהי שואלת אותי: "איך קיבלת לחם?" עניתי לה: "אמרתי הם שאני חולת סרטן ואיך הם לא מתביישים לתת לי לחכות", היא היתה המומה: "זה מה שאמרת להם? אני לא מאמינה, את לא יכולה לנצל את המצב שלך!" מיותר לציין שברור שלא אמרתי להם כלום הם סתם היו נחמדים ונתנו לי כיכר לחם כי המנה שלי התעכבה, אבל תמיד אוהבת לעצבן, במיוחד אותה:-)
אני שומעת מסביבי על הרבה בנות שהלכו בעקבותי ובעקבות בנות אחרות לממוגרפיה, אין דבר שמשמח אותי יותר בימים אלו, חלקן בנות שזו הפעם הראשונה שהלכו להבדק כי יש רופאים הממליצים להבדק רק מגיל 50 (מרגיז לשמוע). מודעות זו מתנה, מודעות זה דבר חשוב, נקודה. מבחינתי כשהיא מעורבת עם בריאות הערך שלה עולה ועולה.
סיגלית מסאן דייגו, אחות של חברה שלי שרון, ריגשה אותי מאד השבוע, היא רצתה לשמח אותי ולשלוח לי פרחים/שוקולדים ובמקום החליטה לתרום בשמי (!) כסף לארגון ללא מטרות רווח שנקרא: "Susan Komen for the Cure " זהו הארגון הכי גדול שתומך בהגברת מודעות וערנות למלחמה בסרטן השד ומשלב פעילות מחקרית ומדעית עם חינוך ליצירת מודעות חברתית/ציבורית כדי ללמד את כלל האוכלוסיה בעולם איך להגן על עצמנו מסרטן השד, הוא נוסד על ידי ננסי ברינקר שהבטיחה לאחותה סוזן, ערב מותה, בגיל 36 מהמחלה, שתפעל ללא לאות להגברת המודעות לגילוי מוקדם, למחקר ולפיתוח תרופות והקלה של המחלה. עד היום החברה מימנה 1.5 מיליארד דולר לטובת חינוך, מחקר, שירותי בריאות, תמיכה סוציאלית בארצות הברית וב-50 מדינות נוספות. הסמל שלהם זה הפינק ריבן (הסרט הורוד) והם מגייסים תרומות דרך מירוצים ומרתונים מאורגנים בכל מיני מקומות בעולם. אז אם חשבתם לתרום ולא ידעתם למי, אז עכשיו כבר יש לכם כיוון…
לילה אחד בשבוע אריאל מתפנקת ובאה לישון איתנו, השבוע לפני שנרדמה היא התלוננה על בית ספר ועל האחיות שלה, ניסיתי להראות לה כל מיני דברים יפים שיש לה בחיים, ואז אמרתי לה בואי נשחק משחק, כל אחת מאיתנו תגיד משהו אחד עליו היא אומרת תודה והצעתי שאני אתחיל, "אני מודה" אמרתי "על הכדורי בשר שדנה הביאה לי היום והיו ממש טעימים!" אריאל הקשיבה ואמרה: "עכשיו תורי אמא, אני אומרת תודה שאת בריאה!".
האמת? התרגשתי, אני תמיד חושבת על אוכל והיא, הקטנטונת הזו, חושבת על החיים ועל מה שבאמת הכי חשוב.
משפט ששמעתי ואהבתי: "נשקו תמיד את ילדיכם ללילה טוב אפילו אם הם ישנים" אני משתדלת לעשות את זה, אבל זה לא תמיד יוצא, מי שכן יוצא לי לתת לו נשיקת לילה טוב די הרבה זהו מוקה (הכלב שלנו) אבל המעצבן הזה תמיד מתעורר ופוקח עיניים אם מתקרבים אליו לא משנה כמה בשקט אני מתקרבת.
כלבים, לכו תבינו.
