לכל דבר יש סוף, ואף אחד לא חי לנצח, אתם יודעים, אבל משהו בזיכרונות שאנחנו אוספים בדרך, להם יש חיי נצח, כמו הזיכרונות שיש לי אתה, זיכרונות שגורמים לי לדמם לפעמים, כי כמה שניסיתי למחוק אותם, להוציא אותם מהראש שלי, לשרוף אותם עם האדים של השכטות שאני מכניסה כמעט כל לילה לריאות שלי, עדיין הזיכרונות מהרגעים שלנו יחד גורמים לי לדמם…ומאז אותו היום שהשארתי לה מכתב פרידה, שמה לה אותו ביד, רואה איך הלחיים שלה מאדימות מהמגע המרפרף של היד שלי ביד שלה, אני מנסה בכל דרך אפשרית שלא להיתקל בה, מסתובבת עם השאלה אם היא קראה את המכתב או לא, יודעת שאסור לנו להיפגש עוד פעם, אבל הלב שלי, הלב צועק לי בכל פעם לתת לראש מכות, אתם מכירים את ההרגשה הזאת? אצלי זאת מלחמה של חרבות וסכינים בין הלב לראש, ולפעמים כשאני רואה אותה מרחוק, יושבת על הדשא הירוק במכללה, צוחקת את הצחוק המדבק שלה עם החברים שמסביב, נוגעת לא נוגעת בכתף של ההיא מהקורס של הפלצן עם החולצות הוורודות שקודח לי בראש כבר חודשים שאצא אתו לסרט, בא לי לומר לראש לך תזדיין!
יש בו משהו שונה מאחרים, היא העבירה אליי את אחד המבחנים שסיימה לבדוק, משהו בחולצות שהוא לובש… גם בי את מרגישה שיש משהו שונה? קטעתי אותה, לוקחת ממנה את המבחן, נוגעת ברפרוף ביד שלה, מסתכלת עליה כשהיא ממשיכה לבדוק את שאר המבחנים, מתעלמת בכוונה מהשאלה שלי. אנחנו מתרגלות יחד באותו הקורס מתחילת הסמסטר, בודקות מדי פעם את אותם המבחנים, וזאת הפעם הראשונה שחציתי גבול והרשתי לעצמי לגעת בה…החבר שלי נוסע בסוף השבוע, המשכתי, תהיה לי דירה ריקה…את מתכוונת להזמין את הפלצן עם החולצות הוורדות? היא קרצה לעברי, דווקא חשבתי להזמין אותך…
יש מישהו בדלת, ניסיתי לסיים את השיחה שנמשכה כבר כמה דקות מעצבנות, אני לא מבין למה לא הצטרפת אליי הפעם, הקול שלו נשמע עצוב, אני כבר מתגעגע…חייבת לנתק, התחמקתי, מצלצלים…מיהרתי לכבות את הנייד, דוחפת אותו הכי עמוק למגירה של אחת השידות בסלון, מעיפה קצוות שיער מהכתפיים, מגניבה מבט אחרון במראה, פותחת את הדלת… ובאותו הרגע הנשימה שלי נעצרה. היא עמדה שם בחוץ, זוהרת מתחת לאור של פנס הרחוב, כל כך יפה בשמלה הסגולה שלבשה, מחזיקה ביד בקבוק יין אדום שמסביבו קשור סרט כסוף, שמחה שבאת! רעדתי, אולי מפחד אולי מהתרגשות שהחיים שלי הולכים להשתנות …
היא גנחה בשקט כשרפרפתי עם האצבעות על הפטמה שלה, משחקת אתה בעדינות, מרגישה אותה מזדקרת בקצה הלשון שלי, שומעת את הנשימות שלה עולות ויורדות בקצב מהיר יותר בדיוק כשפישקתי באטיות את שתי הרגליים שלה…אז מה עשית בלעדיי בסוף השבוע? הוא העיר אותי מהמחשבות שלי, ראיתי שהחלפת מצעים, היא המשיך, מוציא מהתיק בגדים שלא השתמש בהם, מסדר אותם על המדף בארון. האמת, התכופפתי לעזור לו, היד שלי נוגעת ברפרוף ביד שלו, לא עשיתי משהו מיוחד, הגנבתי אליו חיוך קטן, היה משעמם בלעדיך… בלילה שהלכנו לישון הוא ניסה להתקרב אליי, לוחש מילים של געגוע אבל הריח שלו כבר לא היה מושך בעיניי, והנשימות שלו היו זרות לי פתאום, והמגע, המגע של העור שלו כבר לא הרגיש לי נעים כמו לפני שהייתי אתה…
לקחתי שכטה אחרונה מהסיגריה שגלגלתי, רואה את העור השחום שלה זוהר על המיטה שלי ושלו, אומרת לראש שילך להזדיין וחוזרת למיטה, אל המיטה שמעכשיו היא של שלושתנו.