הוא כבר שבוע בארץ. טכנית שבוע ושלושה ימים. ואנחנו לומדים. לא את הדרכים להגיע מקיבוץ רוחמה לבאר שבע, לא את השפה, לא את שמות כל חבריי וגם לא את המטבע המקומי. טרם הגעתו האמנתי בכל מאודי שאלו הם הדברים החשובים שיהיה עליי ללמד אותו ומידת הסבלנות שתכננתי לגייס תאמה את המטרה. כבר שבוע ושלושה ימים אנחנו לומדים אותנו על רקע אובך צהבהב, מנסים לתקשר כאילו זה עתה הכרנו.
תשעה חודשים אחורה סך הכל ואנחנו שני זרים שנפגשו במקרה והחליטו לשזור חייהם לנצח. כמה ימים מהרגע בו הכרנו היה ברור לשנינו שמשהו גדול עתיד להשתנות. תשעה חודשים וכמה ימים הם כל ההיסטוריה כולה ובמהלכה כמה הספקנו. בכל פעם שנתהה איך יתכן שהספקנו כל כך, נסכים שהזמן הוא שלנו בלבד כמו גם מד המהירות של יחסינו. בהמשך נמצא נחת ביכולת שלנו להסתגל אחת לשלושה חודשים. בתוך מצבי הרוח שלנו, הכשרון היחיד הדרוש לנו הוא היכולת לחשב מסלול מחדש.
והנה כבר שבוע ושלושה ימים אנחנו קמים למצבי רוח משתנים. את הבוקר הראשון שלו בארץ התחלנו בהתרגשות אדירה לקראת חתונת חגי תשרי 2015 של החברה הזאת, זאת שאי אפשר בלעדיה.
התעוררנו בטבעיות, התארגנו בנעימות ונסענו לפגוש את כל חברות ילדותי. ובבוקר מקסים ומרגש, טעים ושמח ומלא בתמונות חדשות וזכרונות לחיים יהיו שזורים הוויכוחים הקטנים, האופייניים, אלו שיתחילו עוד לפני הקפה הראשון.
וביום החג שמסמל עבורנו תחילתו של פרק חדש, הוא שעדיין לא מכיר את לוח השנה העברי, ירצה שנטפל בכל ענייני הבירוקרטיה על כל משרדי הממשלה בהם מצויים ואני אסביר בסבלנות שבחג הדברים עובדים קצת אחרת. בהמשך אף אעשה את הטעות ואומר ״it's like a Friday" והוא שלא מבין את מנהגי יום השישי בארץ יביט בי בחוסר שביעות רצון ויטען שאם כך צריך להיות פתוח. ואני אסביר לשווא ואז אנסה להיכנס לאתר האינטרנט מהמכשיר הנייד שבדיוק יצלצל ושוב אעשה טעות ואנהל שיח בעברית בעודו לידי. והוא שלא מבין יתחיל לכעוס על שאיני מסתכלת על הדרך והוא הרי לא יודע לאן נוסעים. ביני לביני אנסה להסביר שהכביש הזה חדש גם לי.
וכך עוברים להם ימינו, מנוהלים על פי שעות פתיחת הבנק, קופת חולים ומשרד העלייה. ומדי פעם כשהוא ייעשה חסר סבלנות, אזכיר לעצמי שלפני פחות מחודשיים, במקום אחר, הוא עשה תפקידו באצילות ובגבריות וללא איומים או כעס. הוא דאג לכרטיס סים ולכרטיס לרכבת, הוא דאג ללוות אותי לאותם מקומות אליהם הייתי אמורה לנסוע לבד ואחר כך דאג לאפליקציית מפות שתצלצל בדיוק בתחנת האוטובוס בה אני צריכה לרדת, כשהוא איננו איתי. הוא דאג לשכפל מפתחות לכל דלת בה עברנו יחד, הוא דאג לקבוע את כל בדיקות האולטרסאונד והחזיק לי את היד בכל בדיקת דם בספרדית. הוא דאג לתלות כביסה ולקנות ענבים, הוא דאג שתמיד יהיה לי כסף בארנק ובצנצנת, באוטו וגם במחשבות. הוא דאג שאלמד את השפה ודאג כשסירבתי. הוא דאג לבשל כמו שרק הוא יודע ואפילו להכין שקשוקה ישראלית.
וגם כאן הוא דואג. דואג כבר ארבעה ימים כשאני שרועה על הספה או המיטה או על כל משטח אחר שנותן לי הקלה מהכאב הנוראי שחשתי. דואג שאקבע תורים לרופא. דואג שמא אבקר אותו על ניקיון הגינה כמו שביקרתי אותו על תליית המתקן שמחזיק את דוש המקלחת. תשעה חודשים ועדיין מופתעת מאופיו הטכני, המילולי, הפרקטי, עושה את הטעות ואומרת "hang it as high as you can" רק כדי לחזור לחדר המקלחת ולגלות דוש מציץ מעל הווילון, עשרה סנטימטרים בלבד מהתקרה.
גם את המראה שתלה באופן בלתי סימטרי חזר ותיקן וגם את מתקן התלייה הדקורטיבי של המחבתות והסירים שלטעמי אמור להיות בקו ישר עם המקרר ובדיוק באמצע התנור. וכך הוא תולה באופן בלתי סימטרי ואני מתלוננת באופן בלתי מתפשר. ובשעת לילה מאוחרת שנינו נסכים שלא התנהלנו כמו צוות ואז ניתן נשיקת לילה טוב כאילו אומרים "I'll take a bruise I know you're worth it when you hit me hard"
היום קמנו לבוקר יותר טוב. כזה שבו זיהינו אותנו, כזה שאינו תלוי בהתניות של תעודת נישואין או הריון או עלייה. כזה שקשור ברצון של שנינו פשוט להיות. כמו מתאגרפים, אנחנו מנסים למצוא את האיזון בין הגנה להתקפה, בין מרכז הזירה המתפרץ, המכאיב, לפינת הזירה המנחמת, המרפאה. לומדים לנקות את הזיעה, להפעיל לחץ על הפצע המדמם, לעסות את כתפינו ולנשום מהאף. קצת שריטות והשעון מצלצל.
נגמר הסיבוב הראשון.
