אז יש עובדות?
לא תמיד.
אפילו אם נדייק – לרוב אין.
יש סיפור שאנחנו מספרים לעצמנו על המתרחש.
היינו, הלכנו, אולי טסנו, ראינו, פגשנו, אכלנו, חזרנו, התרגשנו, התרגזנו..
ולפעמים, חסר לי "מספר סיפורים" מאגדת עם
שיאסוף את כל מאות תמונות הרגעים שחלפו בי, ויאגד אותם לספר תמונות וזיכרונות
כמו יומן ילדות, עטוף בסרט.
אז, בדיוק אז, אני מרשה לעצמי להפליג
לעיתים לבד, לפעמים מזמינה נפש קרובה להפלגה הזו
בסופה – אשזור לעצמי בחוט ואתפור במילים ובחושים, את הזיכרונות, ואדפדף בהם לפי סדר עתיק.
מה סיפרת לעצמך אישה אהובה, על חופשת הקיץ?
האם את זוכרת את הרגעים הקטנים של הרוח?
אני זוכרת את צלצול פעמוני הפרות בהרים הירוקים
אני זוכרת מיים חמימים שנעטפתי בהם והרגשתי בטוח
אני זוכרת חיבוק ילדים קופצים במיטה ומשקל אהבתם אלי
אני זוכרת עוגה עם טעם מתוק מיוחד ממקום רחוק שלא אהיה בו שוב
אני זוכרת התרגשות גדולה כמו דבק חם בתוך הגוף
אני זוכרת כמה שהיית, בתי, יפה..
פצפוץ של הקלה כשהסתיים
עייפות של מאמץ כמו אחרי ים
אני זוכרת ששאלת אותי, "אמא, את רוצה שנבכה היום ביחד"?
ואני זוכרת שבכינו, והיינו קרובות קרובות, מבפנים..
אני זוכרת שהייתי פעם בעצמי ילדה
ואני זוכרת גם שעוד מעט אמות,
לא ידוע מתי
אני זוכרת שהסתיו כבר ממתין כמעט בחוסר סבלנות
וריח של גשם
וחג
אני זוכרת שהעלים תיכף יתייבשו
ואני זוכרת כמה קשה להירדם לפני יום ראשון של לימודים
אני זוכרת חתול שאהבתי יותר מכל חבר
וכלבה שאיכזבתי
אני זוכרת אותי, בעיקר ילדה עצובה
ואני לומדת,
גם לספר לעצמי, שאני יודעת גם לחייך…
להתראות, עדי קאופמן
טיפול רגשי בטראומה EMDR ובפסיכותרפיה CBT
קליניקה באורנית 052-8882726
http://www.adi-kaufman.com/
