אתה כל מה שיש לי בעולם הזה. כן, אתה. אל תעשה פרצוף מבוהל, לא עכשיו… אני יכולה להבין שזה אולי נשמע גדול ומפחיד אבל כשאני מסתכלת לך בעיניים, בלבן שמעורבב לך עם החום שבעיניים, אני לא יכולה להחביא יותר את הרגשות שאני מרגישה. איך אומר את זה בעדינות… אתה האוויר שאני נושמת, החמצן שזורם לי בדם, אתה הדבר היחידי האמיתי שיש לי בחיים האלה, בלעדיך העולם ריק, בלעדיך הוא מתמלא בשקרים ובצביעות ובתככים ובאנשים רעים שעושים דברים רעים…"ואז הדבר הנורא מכול קורה, היא נשברת"…"זאת את ששוברת אותה"? "פחחח…צחקקתי, "נראה לך שאני אפגע בעצמי ככה"?! הפניתי ממך את המבט שלא תבחין שהלבן שמעורבב עם הירוק שלי בעיניים נהיה מלוכלך…"כשאנחנו לא ביחד כנף אחת נשברת לי ככה פתאום באמצע שום מקום", המשכתי, "וזה כואב כל כך"…"אולי מתישהו זה יקרה", אמרת, "אולי מתישהו במקום לשבת על קצה הצוק ולבכות לבד תהיי מסוגלת לבקש ממני עזרה באותם רגעים שהכנף שלך נשברת…
בניתי את הקן שעל הצוק בשביל שנינו, לי ולך, וזה מבלי בכלל להכיר אותך אבל הייתה לי תקווה שיום יבוא ואמצא אותך, ונחלוק יחד את הקן. ריפדתי אותו בענפים שנרטבו מהגשם, שיהיה לך נוח, ומסביב פיזרתי אבנים קטנות וחלקות שאספתי מהקרקע, שיהיה לך במה לשחק, והצלחתי לגנוב מהקן של העורבים צמר גפן כדי שיהיה לך על מה להניח את הראש…"עוף עלוב שכמותך"! הנקבה השחורה ניסתה לתפוס אותי, מצליחה לתלוש לי מהכנף כמה נוצות אפורות, "בגלל זה את בלי אף אחד"…המילים שלה המשיכו להדהד לי בראש בדרך חזרה אל הקן, תופסת חזק את הצמר גפן עם המקור…" לא היה אכפת לי מהנוצות האפורות שהיא תלשה לי, הן יצמחו עוד פעם"…"איך את יודעת שהן יצמחו"? שאלת אותי בקול צרוד, "זאת לא הפעם הראשונה שאת גונבת"? "זאת הפעם הראשונה והאחרונה", השפלתי את המבט שלא תראה את הלכלוך שמכסה לי את הלבן שמעורבב עם הירוק שלי בעיניים, "נשבעת"…
תולעים! אספתי לך מלא תולעים. הופכת אבן, ועוד אחת, מוצאת אותן מתחבאות ממני באדמה הרטובה, מנסות לברוח מפניי…. לא אכלתי אף אחת מהן, שמרתי אותן לך כי ידעתי שזה המעדן האהוב עליך. ובפעמים שהיה לי אומץ הייתי מחפשת מקומות עם בני אדם ומלקטת פירורי לחם, ושאריות של פירות שהם השאירו אחריהם ברחובות. "איזה עוף מצחיק", שמעתי קול משועשע, "תראה, היא קרחת בכנף אחת". מיהרתי לאסוף עם המקור חתיכת תפוח עץ רקוב, מתכוונת לפרוש את שתי הכנפיים שלי כדי לעוף משם, אבל הרגשתי רק בכנף אחת שזזה.. בפחד הסתכלתי לעבר הכנף הקרחת, רואה אותה לכודה מתחת לרגל ענקית ומלוכלכת…
חושך. רוב הזמן הייתי בחושך. בפעמים שראיתי אור קלוש זה היה כשהוא הזיז את השמיכה העבה מהכלוב, מניח לידי גרעינים קטנות, ומחליף את המים, בקערה הקטנה שבפינה, שכבר הספיקו להפוך לירוקים. הוא היה זהיר, כף היד שלו הייתה מכוסה בכפפה, מהפחד שאנשך אותו עוד פעם… "מה תעשה בה"? מישהו שאל אותו באחת הפעמים, "בסוף היא תמות ככה"…"הכנף שלה פצועה", הקול המשיך, " אם תיתן לה לצאת קצת היא לא תברח לשום מקום"…
חמקתי מהחלון, מנצלת את הרוח שתעזור לכנף הפצועה שלי לעוף אל הצוק, אל הקן שלנו שעל הצוק, אליך. הרצון לראות אותך היה חזק מלהישאר בכלוב ולמות. ובדרך, דמיינתי אותך מחכה לי בין הענפים הלחים שליקטתי, משחק עם האבנים החלקות שאספתי, אוכל מהפירות שסיכנתי את עצמי להביא לך, ומהתולעים…ואז הדבר הנורא מכול קורה, הרגשתי שהיא נשברת…"אני צריכה אותך", צעקתי לשמיים, לעננים לכוכבים, רואה את הקרקע יותר ויותר קרובה, מבחינה במישהו שמזנק אליי מקצה הצוק…"אני צריכה אותך"!