אומרים שדמוגרפיה זה הגורל. ברמת הפרט, ועוד יותר ברמת הקולקטיב, גודל האוכלוסייה והמשקל של קבוצות הגיל וההשכלה השונות – ההון האנושי הקיים – יקבעו את אופייה של מדינת ישראל בשנת 2029, ובעשורים הבאים. הדמוגרפיה תכריע איך יראו יכולת הייצור, רמת החיים, איכות הסביבה וצרכי התושבים. לא פחות חשובה תהיה האוריינטציה הדתית והפוליטית של הישראלים, הקשורה קשר הדוק עם תוצאות התהליכים הדמוגרפיים. שני מנועי השינוי המובילים היו עד כה, ויהיו בעתיד שיעורי הפריון והילידה ומאזן ההגירה למדינת ישראל וממנה. ילודה והגירה רגישות מאוד להרכב הדמוגרפי של תושבי המדינה, ולתנאים הכלכליים והגיאו-פוליטיים השוררים בה. נזכיר גם שמדינת ישראל רגישה למתרחש בקהילות היהודיות בתפוצות, המושפעות מאוד מהתנאים הקיימים במדינות העולם, והמהוות המקור העיקרי לעלייה עתידית לארץ.
גם בלי להסתכן בנבואה, הלא ניתנת לבני אדם רגילים, בעידן הנוכחי קיימים כלים די מהימנים המאפשרים להביט מספר שנים קדימה כדי לצפות כיצד תיראה אז החברה הישראלית. המקור העיקרי לתחזיות האוכלוסייה הוא הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, הלמ"ס הישראלי, גוף מקצועי אמין המספק מידע שוטף על כל אורחות חיינו. תחזיות (עד לשנת 2065), שפורסמו לאחרונה מצביעות על המשך הגידול המהיר של מספר התושבים, בשיעור גבוה לעומת מדינות מפותחות אחרות. על פי התרחיש המרכזי (מתוך מגוון הנחות גבוהות ונמוכות יותר), ב-2029 מספר תושב המדינה (ללא שטחים פלסטינים) יתקרב ל-11 מיליון – גידול של כ-1.8 מיליון לעומת 2019. תוספת זו של קרוב ל-20% תוך עשור נשענת על צפי של ירידה מתונה ברמות הילודה במגזרי החברה השונים ומאזן הגירה בין מספר התושבים הנכנסים והעוזבים קרוב לאפס.
ברור שהבדלים דמוגרפיים בין מגזרי האוכלוסייה השונים משחקים וישחקו תפקיד משמעותי ביצירת הפרופיל הכולל. אכן, תוספת ה-1.8 מיליון אמורה להיות מורכבת מ-24% ערבים, 32% חרדים, ו-44% יהודים אחרים (כולל חסרי מעמד דת ולאום). כתוצאה מכך, ישתנה במידה מסוימת הרכב האוכלוסייה במדינה: משקלם של יהודים לא-חרדים (כולל אחרים) יצטמצם מ-67% ב-2019 ל-63% ב-2029; משקלם של יהודים חרדים יעלה מ-12% ל-16%, בעוד משקל בני המיעוטים הערביים יישאר מסביב ל-21% כמו היום.
רוב השינויים האלה ייגרמו על ידי פערים בשיעורי הילודה במגזרים השונים, ולכן התמורות יורגשו בעיקר באוכלוסייה בגיל הרך ובגילי הלמידה בבתי הספר. אולם שינויים מסוימים יחולו גם בקרב בני 18 ומעלה, כלומר בקהל הבוחרים הישראלי. באוכלוסייה מעל גיל 18 יגדל ב-2% חלקם של הבוחרים גם במגזר החרדי וגם במגזר הערבי, בעוד יצטמצם ב-4% חלקם של הבוחרים היהודים הלא-חרדים. האם זה ישפיע על תוצאות הבחירות בעוד עשור? התמורות בהרכב הבוחרים אינן דרמטיות ומסתכמות במעבר אפשרי מיד ליד של מספר לא גדול של מנדטים. כל זה בתנאי שכל המפלגות יידעו לשמור על אחוזי הצבעה גבוהים בקרב תומכיהן הטבעיים. אך מעניינת הידיעה שהרכב התינוקות ילידי 2029 (המבשרים את העתיד הרחוק יותר) צפוי להיות כך: יהודים לא-חרדים 46%, יהודים חרדים 31%, ערבים 23%.
כאן המקום להזכיר כיצד בעשורים האחרונים פעל מנגנון הניידות החברתית והאידיאולוגית במערכת הפוליטית הישראלית. במגזר היהודי המהווה רוב במדינת ישראל, מצד אחד, הילודה הגבוהה של השכבות היותר דתיות יצרה פוטנציאל גידול למפלגות החרדיות. מצד שני, לפחות מראשית שנות ה-80 כל הזמן התקיימה מגמת מודרניזציה וחילון חלקי שהובילה חלק מגידול צפוי זה אל עבר מפלגות הימין הלא-חרדיות. כמו כן, מגמה של עלייה חברתית ושיפור ברמת החיים ניקזה כל הזמן קולות ממפלגות הדתיים והימין אל עבר המפלגות החילונית של המרכז והשמאל. בכך נשתמר משקלן למרות הילודה הנמוכה יותר של בוחריהן. במגזר המיעוט הערבי, הגידול הדמוגרפי המהיר בפועל קוזז עקב שיעורי הצבעה בלתי יציבים ולעתים נמוכים בהרבה לעומת המגזרים היהודיים. כך, בעשרות השנים האחרונות, למרות חילופי השלטון שהתקיימו מידי פעם, ולמרות הגידול הדמוגרפי השונה של כל מגזר ומגזר, רק תמורות מתונות יחסית התרחשו באיזון הכולל בין הגושים הפוליטיים העיקריים בין ימין ושמאל המפה.
אם בבחירות העתידיות במדינת ישראל ימשיכו להתקיים הדפוסים הדמוגרפיים שזה עתה תוארו, וכל עוד שיטת הבחירות לא תשונה, המגמות הדמוגרפיות מבשרות על תרחיש שמרני למדי עבור הרכב ומשקל המפלגות בכנסת. רק אם תבוצע חלוקת המדינה למחוזות הצבעה נפרדים ויועלה אחוז החסימה, שינויים אלה עשויים לגרום לירידה חדה במספר המפלגות, ולכנסת בעלת מבנה שונה מזה שהכרנו עד כה. יחד עם זאת ומעל לכל, יש לזכור כי עיקר התכלית בהצבעה בבחירות אינה הדמוגרפיה או המבנה החברתי, אלא הפוליטיקה. החלטות מדיניות נבונות או אומללות, כמו כן נורמות התנהגות זהירות או ראוותניות של מנהיגי המדינה, ישפיעו על החלטות הבוחרים. ואלה יקבעו את הגורל של מדינת ישראל העומדת בפני אתגרים מורכבים מתמיד, בתחומי החוץ והביטחון, הכלכלה והתשתיות, החינוך והסולידריות הפנימית.
ומכאן, לסיום, מטפורה קטנה. מיונז היא תוספת מזון נעימה – אם כי רבת קלוריות – הנשענת על מספר מצומצם של רכיבים פשוטים, ותלויה בעיקר במיומנויות המכינים אותה. לקראת ישראל של שנת 2029, ימים יגידו אם המטבח הפוליטי הישראלי והשפים העומדים בראשו יידעו להגיש לנו מרקם קוהרנטי נעים וטעים, או נוזל מפורק, מגעיל, ובלתי ניתן לאכילה.
** הכותב, סרג'ו דלה-פרגולה, הוא מומחה לדמוגרפיה של הקהילות היהודיות בעולם האוניברסיטה העברית בירושלים