נובמבר 2006, בתאונת עבודה שעברתי כל הקלפים התערבבו מחדש. הכל התהפך, כל החיים, כל הקריירה. איך ממשיכים מכאן הלא?
ברור מנסים להשתקם, אבל העיקר נשארים אופטימיים.
בזמן שיקום וחזרה לעבודה הקולגות מאד דאגו לי, אבל יחד עם זאת היו כל יום אצלי במשרד לשאול אותי
איך אני ממשיכה ככה כאילו הכל בסדר?
איך אני נשארת עם חיוך כאילו לא קרה כלום?
איך אני מסוגלת להמשיך כאילו שלא קרה שום דבר?
לא יודעת איך הצלחתי לחזור לעבודה, להשתקם ולהישאר אופטימית.
האופטימיות גרמה לי להחזיק מעמד ולעבור את התקופה הקשה ביותר בצורה קלה וסבירה יותר. ברגע שמצאתי את הדרך שלי עם המצלמה, התחזקתי מנטלית מאד.
מהר מאד המצלמה החזירה אותי למסלול מסודר ומלא תקווה. ככה הבנתי מהר ש התרופה הכי טובה שלי זאת המצלמה. לא רק הקליק שבמצלמה אלה גם התוצאה של זה. האיכות והיופי של הצילום גרמו לי לחייך ולהסתכל קדימה.
שמעתי משפטים כמו:
את בטוחה שזה מה שאת רוצה לעשות?
התחרות קשה.
אולי את לא מספיק טובה…
מה כבר יצא לך מזה?
כל שאלה או ביקורת כזאת רק חיזקו אותי. פחדתי לא מעט, אבל ידעתי שאם לא אקח את הצילום באופן רצינית אהיה מאוכזבת מאד מעצמי. כמעט תמיד הסגתי את המטרות בחיי, אז למה עכשיו לא?
בכל קורס בתחום שלקחתי התחלתי לחלום על מטרה חדשה בתחום הצילום. אחד החלומות היה שאצליח בגדול, ויום אחד לא אתבייש לומר שאני עוסקת בצילום ושזה מה אני עושה לפרנסתי והרבה ירצו להצטלם אצלי.
כמעט שנתיים לאחר שעזבתי את מקום העבודה בחברת הייטק גדולה, החלום שלי התגשם, העצמאות שלי בצילום יצא לדרך קשה וארוכה. התחלתי בצילום ילדים, צילום משפחה ותמיד חלמתי על צילום אופנה.
הבנתי שילדים זה נחמד אבל אני חייבת לעוף!
והתחלתי ללמוד לעוף, הרי אם לא מנסים לא לומדים.
גם היום אני מוצפת בחלומות, אבל חלום אחד מתחזק ונלחם על מקומו. החלום שלא עוזב אותי: לצלם הפקת אופנה גדולה שתתפרסם בעיתון גדול.
הפקה למעצבי בגדים ידועים, חנות בגדים גדולה או סטייליסטית מוכרת.
במגזינים כמו VOGUE אני מוצאת את ההשראה שלי, אהבה גדולה להסתכל על עבודות אחרות ולחשוב שיום אחד גם עבודה שלי תהיה שם.
אני מדפדפת במגזינים הבינלאומים כדי לחלום עוד טיפה על ההפקה שתהיה WOW. בכל פעם שאני צוללת לתוך המגזינים אני כבר חולמת על איך אני אייצר את ההפקה הבאה, הפקה של בגדים ידועים למגזין גדול.
אבל בינתיים אני ממשיכה לייצר, כמו כאן, את הנסיכות בלבן
בקורס שאני לומדת כרגע, "דיגיטליות בעסקים " של בנק לאומי וסלונה, קיבלתי משימה, שיעורי בית לכתוב את החלום שלי על "דף" ולפרסם.
עד הרגע האחרון חיכיתי עם זה כי אני עדיין לא מאמינה שאני אכתוב משהו כל כך ילדותי. את מי זה מעניין לקרוא על חלום כזה בנאלי.
אבל זהו החלום הגדול שלי! גם אם הוא מוזר, או מוגזם, אני חולמת אותו.
ואולי יום אחד הוא יתגשם.
אז עכשיו ב 01:30 בלילה, אחרי ששיתפתי אתכם בחלום האולי ילדותי, אבל חשוב לי, שאני הולכת לישון ולחלום עם חיוך, והמון אופטימיות שיום אחד הוא יתגשם.
להתראות בפוסט הבא.
מוניקה
