כשהייתי ילדה, ממש רציתי שההורים שלי יתגרשו.
זה היה פחות בגלל איכות מערכת היחסים ביניהם, ויותר בגלל שזה היה נראה לי ממש מגניב. למלכת השכבה, וכמעט לכל הדמויות ב'בוורלי הילס 90210' היו הורים גרושים, כך שמהרושם שקיבלתי, להיות ילד להורים גרושים זה דבר די שווה. שני בתים, עוד הורים ואחים, מלא פינוקים, בסה"כ נשמע כמו סידור די נחמד.
אה, וגם ממש רציתי שאבא שלי יהיה נוכח קצת יותר בחיים שלי, אז הנחתי שאם הוא יהיה חייב להיות איתי ועם אחי פעמיים בשבוע וכל סופ"ש שני, אני ארוויח גם אותו. אין לי כל-כך זכרונות ילדות, אבל את הזיכרון שהצגתי לאבא שלי, בגיל 9, מצגת מלאה בטענות ונימוקים שמסבירים לו למה כדאי שהוא ואמא שלי יתגרשו, אני דווקא כן זוכרת.
טיפשי, אני יודעת. או ילדותי, אם רוצים להיות קצת יותר סלחנים. אבל מה שמשנה זה שמהרגע שנתקלתי בעובדה שיש דבר כזה 'גירושין', הרגשתי מבפנים שכל בלוטות הסקרנות והעניין שלי נמשכות לשם.
הייתי תלמידה מצטיינת, פעילה במועצת התלמידים, ובאופן כללי, ילדה דעתנית ועקשנית, כך שבאופן טבעי, וגם קצת בהתאם לציפיות שהופנו כלפיי, כשהגיעה שעת בחירת הקריירה, הלכתי ללמוד משפטים. אהבתי מאוד את התאוריה, אבל את מה שהפרקטיקה של התחום דורשת, לא היה לי שום רצון להכניס לתוך חיי.
המשכתי לחפש. ידעתי שהמצפן מראה לכיוון 'גירושין', אבל לא היה לי מושג לאן אני הולכת. מפה לשם, באופן שלא ממש ברור לי לגמרי עד היום, מצאתי את עצמי ממלאת תפקידים סופר מעניינים בעולם הנדל"ן, בעבודה שפשוט לא עוזבים.
היומיום התמלא בנדל"ן פיזי, והלב המשיך לחפש את כל מה שקשור לרגש. אז המשכתי ללמוד. אימון אישי, אימון משפחתי, גישור, גישור משפחתי. ולקינוח- ייעוץ משפחתי, התחנה הסופית והמדויקת שלא ידעתי בכלל על קיומה. הינה נמצאה התשובה המקצועית השלמה.
הגירושין פגשו אותי בחיי הבוגרים מזוויות קצת שונות מאלו שהיו לי בילדות. לא הרבה אנשים יודעים את זה, אבל בשנות העשרים של חיי, הייתי סוג של אמא חורגת. ראיתי מקרוב מה זה אומר להתגרש, מה זה עושה למתגרש, לילדיו, להוריו ולבני הזוג.
בהמשך, כשהפרידה הגדולה הגיעה גם אליי, חוויתי על בשרי בצורה הקשה ביותר את חורבן הלב והעולם. בכל איברי וחושיי הרגשתי, הבנתי והפנמתי, מה זה אומר לאבד את כל מה שחשבת שיש ושיהיה לך, ובעיקר הבנתי איזו סוג תמיכה הייתי רוצה וצריכה לקבל כדי להמשיך הלאה.
לפי איך שאני רואה את זה, גירושין כוללים בתוכם את הכל. הם מעוררים סוגיות משפחתיות עם משפחת המקור שלנו, נוגעים בנקודות רגישות, מעוררים זכרונות ילדות, וקשורים קשר הדוק לציפיות ולשאיפות שחלמנו ותכננו לעצמנו.
הגירושין גם מעמתים אותנו בעוצמות חזקות מאוד, עם המהות הבסיסית שלנו. עם תכונות ורגשות כמו דימוי עצמי, צורך בשליטה, יכולות התקשורת שלנו, קנאה וזעם, ועם האגו הכי קדמוני שלנו. הם מעוררים אובדנים, מלמדים אותנו על החברים והסביבה הקרובה שלנו, ודורשים מאיתנו לענות לעצמנו על השאלות הפילוסופיות הראשוניות ביותר.
אבל גירושין הם גם מקור יוצא דופן של כוחות ועוצמות, וכמו שאני רואה את זה, הם גם ההתגלמות המזוקקת ביותר של התקווה. הם מאפשרים גילוי של יכולות, מאלצים אותנו לראות שיש בנו יותר ממה שחשבנו, ומקרבים אותנו לאמת שלנו. ויותר מהכל, הם פותחים דלת, באמצע החיים, לעתיד שיכול להיות טוב בהרבה.
זה הרומן שלי עם הגירושין. רומן שהתחיל בילדות, וממלא את רוב עולמי המקצועי היום. אני מלווה מידי יום, אנשים שמתלבטים, וכאלה שכבר החליטו או שהחליטו בשבילם. אנשים שמצויים בעיצומן של מלחמות שמציפות אותם כמעט מכל החזיתות וזקוקים לתמיכה, וכאלה שבאים להתייעץ איך לעבור את הסיפור הזה כמה שיותר בשלום.
הילדה שבתוכי כבר מזמן נרגעה. והסקרנות שלי כלפי הגירושין, הפכה מזמן לידע.
