פחות משבוע נותר לטיסה המיוחלת ואני מוצפת רגשות. אחרי אחד עשר חודשים מחוץ לגבולות ההיגיון ובתוך גבולות איגיון חדשים ועדיין קשה לי לעכל.
ארבע שנים חייתי בקיבוץ עד שכבר לא יכולתי לחיות שם יותר. לא כי לא רציתי אלא כי רציתי יותר מדי. יותר מדי תקוות היו לי וכוונות טובות וחלומות וטיולים וחברים וחוויות ורהיטים ומיטה זוגית ודירה אחת קטנה שהיא בית וכלבה אחת קטנה שהיא נשמה. כשכבר לא יכולתי יותר עם כל אלו ושום אלטרנטיבה לא הייתה באמת כזו, קניתי כטיס טיסה בתשלומים, מכרתי חפצים שיהיה קצת מזומן וטסתי.
ארבע חודשים גרתי במונטניטה, אותה עיירה אליה הגעתי ובעודי מנגבת דמעות מהעבר, שומעת מנוסים ממני אומרים לי : כאן אל תחפשי אהבה". כמי שידועה בעקשנותה יצאתי נגד אמירה זו בעודי יוצאת עם פרואני בעל שם מגוחך ומראה מגוחך עוד יותר. שלושה שבועות חיזר אחריי ולבסוף נכנעתי לערב מפתיע, מצחיק ושיכור. ואחרי אותו ערב ועוד כמה כאלו ואחרי כמה כוסות מים ושנת התפכחות, התפקחתי, ראיתי את המקום הזה שבו לא מחפשים אהבה. שלושה ניסיונות קצרים נוספים ולאחריהם ובמהלכם הנאה צרופה, בלי עכבות, השלכתי את כל חוברות ההסברים, ספרי החוקים ועוד מיליון תובנות על מה שנדמה לי שידעתי ולא ידעתי עוד. המון מסיבות, רגעים קסומים, שיח בשפות שונות וחברות ללא תנאים. ואז עזבתי.
ארבע שעות ישבנו ושוחחנו ולאחריהן שום דבר כבר לא היה כמו מקודם. הכרנו בבוקר של אותו יום בנסיבות השמורות ליקום בלבד. לא היינו אמורים להיות שם ויחד עם זאת היינו שם לגמרי. הוא נאה מאוד, חביב וסימפטי ואני מפוזרת, קולנית ויודעת בעיקר מה היא לא רוצה. חלמתי אותו לפני שהכרנו ומשום מה תמיד זה היה באנגלית. להגיד "you changed my life" נשמע הרבה יותר טוב ככה.
אחרי אותו בוקר כבר הסתכלתי בעיניו והחיוך שלו הודיע לי חד משמעית "houston we have problem" הוא נסע ואני התגעגעתי. אז נסעתי אליו. ואז הוא חזר יחד איתי וחלקנו למשך שבוע, דירה קטנה בעיירה קטנה במקום בו לא מוצאים אהבה. אחרי השבוע ההוא כבר היינו בדרך למקום חדש, מקום בו קיווינו שהאהבה שמצאנו תפרח.
מצאתי עבודה אבל משך כל הזמן כאן, לא מצאתי את עצמי. היה לי לא קל ורחוק מהבית. שיניתי מסלול בכל יום מחדש. הייתי אסרטיבית ובכיתי כמו תינוקת. אהבתי כמו אישה וצעקתי כמו אישה משוגעת.
התבגרנו מאוד במסלול לא פשוט. עברנו דירות אחרי כל פעם שסיימתי לארגן ולנקות, החלפנו רהיטים אחרי שכבר התרגלתי לאלו שהיו שם לפני, הכרתי אנשים חדשים בעודי סוחבת שקים של אנשים שהכרתי לפני, ונפרדתי שוב. שנה שלמה של פרידות והתחלות חדשות וחוזר חלילה בשלוש מדינות שונות. בכל מדינה אח כמה חודשים אבל כל יום נראה ומרגיש כמו מציאות מקבילה, אמיתית כאילו בת אלפיים. כל שיח חקוק בזיכרון, כל טעות הרגישה גורלית, כל זר עם חיוך הפך לחבר וכל עדכון מהבית שבר הלב.
כמה זה טראגי כשאין מימד זמן. כשאתה עמוק בתוך הרגע ונדמה כאילו זו מאז ולתמיד הייתה ותהיה המציאות.
ואז היא משתנה כי לטוב ולרע, שום דבר אינו לנצח. פתאום מוצאים כוחות לשנות את ההרגל הקטן ביותר כמו לפתוח חלון במקום להתמכר לחנק או להדליק את האור במקום לגשש בחשיכה או לקנות כרטיס טיסה הביתה במקום לקטר על הגעגוע.
אחד עשר חודשים של חיים שלמים שרק מתחילים עוד פרק. עכשיו זה שנינו ועוד מעט שלושה. עדיין רק לומדים להכיר, עדיין בשפה זרה.
הוא עוזב את המשפחה שלו, שעכשיו היא גם שלי ומגיע למשפחה שלו שעכשיו היא אני.
אנחנו חוזרים הביתה ומעניין עם כמה שקים אוכל לעלות למטוס. הלב שלי סדוק כמו לב שנפל לא מעט משך 33 שנים אך לשמחתי אני תמיד מצליחה למצוא בית מלאכה שמתמחה בתיקוני לב. אחת לכמה שברונות הוא מציע לך תיקון בחינם. אבל זה רק ללקוחות קבועים. למצוא בית מלאכה כזה זה ממש פשוט אם רק מנגבים את טיפות הגשם או לא בוהים בשמש יותר מדי זמן.
שמונה חודשים בואנוס איירס. היית שיעור של חיים שלמים. היית לי בית, על אף שניסיתי לברוח מכל חלון וכל דלת. היית לי מציאות שהתנגדתי לה נחרצות.
והדירה הזו, בלי החלון. עכשיו כשיורד גשם אני אוהבת אותה הרבה יותר.
2014-2015 שנה מהחיים.
