סדנה אחת של כתיבה, זה מה שהיה דרוש לי כדי לחבר את החלקים של הפאזל ולהבין איזה מין בלוג אני הולכת לכתוב. שנים שאני הופכת ברעיון הזה, מעלה אותו לדיון ביני לבין עצמי ומבטלת אותו כלעומת שבא: באמת, מה כבר יש לך לומר?
ואז, סדנה אחת קצרה עם רות עפרוני ויעל צבעוני, ובום! פתאום הכל מתבהר. יש לי המון סיפורים לספר, חלקם כבר מתרוצצים לי בראש ורבים ביניהם, אני קודם, אני קודם! חלקם עדיין מתחבאים בנפתולי הזכרון והם יפרצו החוצה כשאפתח להם פתח. אם מישהו יקרא אותם, זה יהיה נפלא, ואם מישהי גם תאהב אותם, זה יהיה לי מאוד נעים.
נעים ואפילו מרגש כמו שהרגשתי אז, בהודו, בטיול הגדול אחרי הצבא, בעידן בו לא היה עדיין אינטרנט, ולא טלפונים, נייחים או ניידים, והאמצעי היחיד לתקשר עם מי שנשארו בארץ היה באמצעות מכתבים, איגרות דואר אוויר וגלויות, ממני אליהם ומהם אלי. השארתי אחרי רשימה מסודרת של המקומות בהם אני עתידה לבקר, עם הנחיות ברורות איך לשלוח מכתבים ל- GPO – General Post Office או לשגרירות המקומית, תלוי איפה אהיה. מעיר לעיר, ממדינה למדינה, בכל הגעה למקום חדש, האתר הראשון אליו עלינו לרגל בשקיקה היה הדואר המקומי, לראות אם יש מכתבים עבורנו. הפקידים היו מכניסים אותנו לחדר ובו תאים תאים, בסדר אלפביתי, ואנחנו הימרנו ממי נקבל מכתבים הפעם.
כתבתי כמו משוגעת. כמעט יום יום. חברי הקרובים ביותר אז קיבלו ממני דרישות שלום וסיפורים, והיה אחד, זה ששבר לי את הלב קצת לפני שנסעתי, שאליו כתבתי הכי הרבה. לא מכתבי אהבה כתבתי, אלא יומן מסע עם הסיפורים הכי מרגשים והכי שווים, כל כך קיוויתי שאולי באמצעותם יתאהב בי מחדש, אם בכלל היה מאוהב בי אי פעם. מעיר לעיר, ממדינה למדינה, מבית דואר לבית דואר, נדדתי וחיכיתי למכתב שיגיע ממנו. מומבאי, מוקדם מדי, רק הגענו. דלהי, עדיין מוקדם מדי, ואנחנו בכלל בדרך לצפון. סרינגר, אולי עדיין לא קיבל ממני מכתבים ואולי לא הספיק לענות? לה, שבועיים תמימים, ואין מכתב. שוב סרינגר ושוב דלהי, ואין מכתב. עבר כבר למעלה מחודש מאז יצאתי למסע, איך ייתכן שהוא לא מגיב כלל? בבית הדואר אליו הלכנו בפעם הראשונה כשהגענו לבירה, לא היה אפילו מכתב אחד בשבילנו. היינו מותשות ומאוכזבות, ואז מישהו אמר, כאן זה בית הדואר של ניו דלהי, בית הדואר של דלהי הוא בכלל בחלק השני של העיר. יוצאות לרחוב, תופסות ריקשה, הלב דוהר בעוד הריקשה מקרטעת, מגיעות קצת לפני הסגירה. אני עדיין מרגישה בקצות האצבעות את העץ המחוספס שממנו היתה בנוייה תיבת התאים, מחפשת בכל האותיות האפשריות, יש!!! יש!!! הוא כתב לי מכתב!!! אני נזהרת שלא לקרוע את המעטפה מרוב התרגשות. במכתב הוא מספר לי על היומיום בקיבוץ, העבודה בדגים, הוא עובר לגור ברווקיה, הוא שמח לקרוא את המכתבים שלי. לא "אני מתגעגע", לא "טעיתי ואני לא מבין איך יכולתי להיות כל כך טיפש", לא "אני מחכה שתחזרי", לא "אני בא". באמת, מה חשבתי לעצמי? במקום המילים שקיוויתי למצוא, היה שם ציור של סירה קטנה ומשפט סתום: רק אם נשוט נגיע. בימים הבאים אשבור את הראש ואנסה להבין את המשפט, ללא הצלחה. מה פירוש, רק אם נשוט נגיע?
המשכתי לכתוב לו, אבל מכתבים חדשים לא הגיעו. עברו עוד למעלה מחודשיים עד שחזרתי הביתה. חששתי מהאפשרות שלא אשמע ממנו עוד לעולם, ושיניתי את נתיב החזרה שלי מבנגקוק דרך לונדון, במקום דרך אתונה, אפילו טיסות ישירות לא היו עדיין. בלונדון היה בחור אחד שהיה לי קראש עליו בסנטוריני, ורציתי לקבל קצת אהבה לפני שאגיע הביתה, להשאיר לעצמי אופציות פתוחות. אולי עוד אספר את הסיפור עליו בפוסט אחר.
בסופו של דבר, הלימודים באוניברסיטה עמדו להתחיל ולא עלה עלתה על דעתי האפשרות לשנות את התוכניות שלי. חזרתי הביתה ביום שישי האחרון של אוקטובר. בשבת, טלפון ממנו. מתי אני יכול לבוא אלייך? הלב עושה סווינג מטורף בין חלל הבטן והגרון, מסרב להאמין שזה קורה באמת. בלי לחשוב יותר מדי, אמרתי, בוא. עברו 33 שנים, אני עדיין מתעוררת לצידו בבוקר, הוא עדיין הספן הכי חשוב במסע חיי.
בטרק בקשמיר. מבחוץ מחוייכת, מבפנים חושבת רק על ההוא שלא כותב לי מכתבים.
כוחה של כתיבה, כוחה של אהבה, וכן, מסתבר שרק אם נשוט נגיע.