הקוסקוס של סבתא מיליה

_MG_3838_800x533

סבתא מיליה אהבה להכין קוסקוס בימי שלישי ושישי. כבר ביום ראשון, כשהטעמים של מאכלי השבת עדיין מלטפים אותנו מבפנים, החלו ההכנות לבישול בטקס סיזיפי מכושף. השלב הראשון היה שטיפת הירקות וגם הירוקים לקציצות המחשי. כל ירק ועלה נשטפו שוב ושוב ונבדקו בקפידה, כאילו הזמן עצר מלכת והמציאות היחידה טמונה בעלה פטרוזיליה. אין פלא שנצנצו כזהרורי יהלומים ובתום הייבוש גולגלו אל תוך נייר עיתון. יהלומים לא הרשימו את סבתא.

היה לה מקום קבוע להכנת הקוסקוס. הכורסה הישנה של סבא חוואטו, ליד דלת הכניסה. סבא האהוב היה קורא שם בעיני הזהב שלו בספר הזוהר ומדבר בערבית תוניסאית עם המלאכים. דן איתם בהרהורי ליבו כשאני צופה בו משתאה, מאמינה ולא מאמינה למראה עיני, אבל זה כבר עניין לסיפור אחר.

גופה הגדול והעסיסי של סבתא היה ממלא את הכורסה ולא מאפשר אפילו לגרגר להישמט מבין רגליה. על שרפרף קטן, נחה הליאן הענקית, שאליה נזרקו לאט כל גרגרי הסולת. לצדה צלחת עם מים וכוס עם קצת שמן. בלי שום גינוני פתיחה הייתה סבתא פוצחת במלאכת הכישוף. קצת מים נשפכו בתנועה עתיקת יומין והידיים הקטנות והחזקות יצאו במחול. כל גרגר זכה לליטוף וגם הסוררים ביותר נלכדו בריקוד והתמסרו. משם הועברו כל הגרגירים אל הקשקש. וידיה בתנועות מעגליות אטיות חוללו לצלצול הצמידים, יודעות את עצמן בפשטותן. הצמידים שלה, שהריחו, ספגו, טעמו וכאבו את כל הריחות והקשיים ניצחו על הריקוד בהרמוניה. עם כל תנועת ידיים התחככו בליאן וקרקשו; וקרקשו. אט אט התגבר קולם לטראנס תוניסאי סוחף, הסטמבלי. ואני כבר רוצה לרקוד לקצב תנועותיה האטיות הסוחפות. סטאח, סאטח… יא עז'יז'תי… החגיגה של סבתא מיליה בעיצומה.

את המרק הכינה טרי טרי רק באותו היום. הירקות הרעננים נחתכו בדיוק של אהבה, כל ירק בצורה אחרת ומיד הוכנסו לסיר גדול וסודרו כרקמת תחרה אוורירית. "לא הרבה מים. זה לא מרק!" הקפידה תמיד להזהיר אותי. את התבלינים נהגה סבתא לכתוש במו ידיה במהרג' המוזהב ולאחר מכן להניחם בקערית זכוכית קטנה, ממתינים בסבלנות לזמנם. רק אחרי שרתחו המים פיזרה מעליהם את מרקחת התבלינים הסודית ככוהנת בטקס קדוש וריחות אהבתה התפשטו בכל השכונה. ריחות של טעמי בראשית רעננים שהיו רק רק שלה. הקוסקוס של סבתא מיליה בישל את קולאז חייה.

כבר מהתחנה של קו חמש, בדרכי חזרה מבית הספר, הייתי מריחה את המרק. ריח של בית. ריח של הפוגה מנחמת, הלוחש ומושך אותי כבחבלי קסם הביתה. בעיניים עצומות הלב היה מוביל אותי אליה, אל הסירים. גם היום, כשאני משוטטת ברחובות ילדותי, אני עדיין מריחה את זיכרונותיי. את הגעגועים לריחות של הקוסקוס של סבתא שהיו משכיחים לרגע את הקושי ויוצרים מעין חגיגה. כאילו היו התבלינים שלה פעילים חברתיים שנלחמו למען ריחות אחרים. ניחוחות של יופי ותקווה לסבתא ולי. ברגעים אלו ידעתי כי אלוהים בא לביקור בשכונה.

ואני, נערה השוקדת לבגרות באזרחות, מנסה להבין איך עדיין לא מלמדים אותנו את הפערים בחברה הישראלית, מציצה בעיניים מכושפת בסבתא מיליה שלי ושואלת בפליאה, "סבתא, כמה סבלנות יש לך? מה, אין עולם אחר בחוץ? כל הזמן האינסופי הזה רק בשביל קוסקוס?"והיא, תמיד בחיוך ממזרי ותמים גם יחד, הייתה מחליפה את הנושא לסיפורים מעיר הולדתה, גבס, ושוב עצר הזמן מלכת. יותר מכול אהבתי את הסיפור על עלי, העני המרוד ובן למשפחה של אביונים, שבורך במגע שהופך חול לזהב ולימים היה לשופט דגול. "מז'לו כביר," הייתה מספרת ברצינות ואני הייתי אומרת, "נו באמת, חול לזהב, סבתא?" והיא הייתה עונה, "ככה זה. זה המזל שלו. "קול וואחד ומז'לו," ומביטה עמוק עמוק לתוך עיני.

אז והיום מתגעגעת לשבת עם סבתא מיליה בממלכה שלה, בין הכורסה למטבח, כשסבא חוואטו, יושב רחוק קרוב וקורא בספר הזוהר העתיק שלו. רוצה שהממלכה שלי תהיה ברורה ופשוטה. כמו אז ושאחדל להיות זרה המהלכת בין שני עולמות ומסתחררת במערבולות של זהויות. רוצה לאחוז בסדקים שבין הזמנים ולעשות לי רגעים, שהזמן בהם יעצור מלכת כמו במלאכת הכנת הקוסקוס, ולנוח.