כמו לידה. ועברתי שתיים כאלה. אפילו ב-5 השנים האחרונות.
אבל "שלום עולם" מבטא גם עולם זר ולא מוכר, והוא יכול להיות מאיים, כמו כל דבר חדש.
אז החלטתי להתחדש בבלוג. חגגתי חודש שעבר יום הולדת עגול. זו מתנה ראוייה למי שעברה דבר או שניים בחייה.
ואני עברתי לא מעט אבל זה כלום לעומת מה שעוד מחכה מעבר לפינה. היום אני אופטימית ויודעת שאני על הדרך הנכונה, גם אם לא המהירה, להמשיך בהגשמת המטרות והיעדים שלי. בתור מי שחוותה דכאונות ויותר מזה. בתור מישהי שחלמה להיות אמא ופגשה את אהבת חייה בזמן הנכון, גם אם זה היה לפני עשור בסה"כ. היום יש לנו שני ילדים אהובים ויקרים שמאתגרים ונותנים טעם מתוק לחיים, גם אם הטעם מהול בגעגוע להיות זוג אפוף רומנטיקה וזיקוקים.
ואני אוהבת זיקוקים. אני אוהבת לטעום ממה שהחיים מזמנים, רק שהיום אני בוחרת מה "לטעום" ואני בוחרת את מה שייטיב את חיי.
המטפל שלי אמר לי פעם שלא האמין שאהיה במצב הזה, היום אני לא רואה אותו כמעט (הוא נהדר). הוא אמר שנותן דוגמא מהסיפור שלי לכל מי שמתנגד ליטול תרופות (הוא מטפל שרושם תרופות).
לעיתים אני מרגישה שבא לי לנוח, להנות מהחיים אפילו במחיר השגת יעדים. בדרך שעברתי הגשמתי משאלות אף שהסיכויים היו נגדי. אבל יש עוד משאלות לב, ויש צורך לתמלל אותן וצורך להביא למודעות, שאנשים יידעו שהם לא לבד במערכה, שאנשים יידעו לקבל עזרה, שההרס העצמי לא ייגבר על הטוב, שנחייה חיים מלאים וטובים בחברה שאולי תהיה סובלנית ומכילה ותתן במה גם למתמודדים. ועל זה אני רוצה לכתוב כאן.
תודה שקראתם עד פה. כתבתי בנשימה אחת. כך צריך להתחיל.
