אני מיכל שרעבי, בת 44.5, אמא של איתי שעומדת להתגייס ובן שנמצא בכיתה ד. נשואה לאודי ואוהבת אוכל, אני מניחה שחוץ מהילדים שלי והמשפחה, אוכל הוא אהבתי הגדולה ביותר. יש בו באוכל מלבד הטעמים הניפלאים והמרגשים המון רגשות ומחשבות, המון סיפורים. אוכל זה החיים (כן איתיוש, אחרי הילדים).
אני כל כך אוהבת אוכל שבמשך שנים רבות שקלתי בהתאם, 124 ק"ג שעליתי במהירות מדהימה (לדעתי לא יותר משנה) ושמרתי עליהם בקנאות רבה (יש לי נטיה לציניות קלה) יותר מעשר שנים. יותר מעשר שנים הסתובבתי כך אני ועוד אני כשהרופאה שלי מנסה בכל כוחה לשכנע אותי לקצר קיבה. ללחצים של הרופאה המופלאה שלי (לא בציניות בכלל) נוספה חברה שהתקצרה והבן שלי הקטן שמאוד פחד מנדנדות ולא יכולתי לעזור לו כיאות וכך מצאתי את עצמי תחת סכינו היציבה של ד"ר ירון מינץ בבית חולים השרון בפתח תקווה (עוד אכתוב על הניתוח הזה בעתיד).
60 ק"ג שלמים ירדתי בעזרת הניתוח ומשמעת קפדנית והיום, כ-6 שנים אחרי (עדיין עם משמעת, רק קצת פחות קפדנית) וגם עליה של בערך 10 ק"ג ויציבות נוחה ונעימה, הנני כאן, כותבת עלי, על הילדים, על אוכל וכלמני.
מקווה שאהנה, מקווה שתהנו איתי.
