הא ודא….
עוד בלוג. הפעם זה הבלוג שלי.
גיליתי עם השנים את הכתיבה. משהו שלא תמיד היה שם באופן מובהק.
החיים שלנו מלאים, אפילו עמוסים בחוויות, בקשיים, באהבות, ברגעים ובתחושות שכל נפש רואה וחווה אותם אחרת.
בשנה האחרונה הכרתי את עצמי בצורה שמעולם לא הזדמן לי, לשמחתי וגם לצערי.
לקראת הלידה השלישית שלי, שהיתה בתחילת 2017, החלטתי שזוהי הזדמנות לעשות שינויי בחיי.
החלטתי שלאחר הלידה לא אחזור מיד לשוק העבודה, שאבלה כמה שיותר בבית עם התינוקת ושני ילדיי הבוגרים יותר, ומשם… אצא לעצמאות. אמצא את הדרך לעסוק באופן עצמאי בתחום שישלב הרבה זמן פנוי, הרבה כסף, סיפוק, ומעט עבודה.
זה לא קרה. בלשון המעטה.
ראשית, אמנם הייתי כמה שיותר בבית, אבל זה היה רחוק מבילוי.
עצמאות? זמן פנוי? הרבה כסף? מה שנהיה איתי דמה יותר לעבדות, תלות, מורל נמוך, ואיבוד עצמי.
בגדול…. שקיעה. ולא מהסוג הרומנטי:)
הדבר היחיד שחייתי איתו בשלום, היה הכנות שלי.
הכנות להודות שהחיים לא דבש. שאימהות זה לא כיף. שזוגיות… בשביל מה התכנסנו. שעבודה זה הדבר הכי נורא בעיניי. שבא לי שמישהו ינקה ויסדר לי את הבית כל יום, כל היום.
בכתיבה אני מצליחה לצחוק ביני ובין עצמי על התחושות האלו, יוצא ככה שאחרי שזה כתוב זה מרגיש לי כמו פרק או סצנה מסדרה קומית. אז התחלתי להוציא ולהוציא. טור ועוד טור.
סתם, על מה שיש. על הא ודא…