תכל'ס… לא הייתי אמורה להיות פה או אולי בעצם כן?
לפני כמה שבועות נפתחה ההרשמה למחזור הרביעי של קורס דיגיטלות בעסקים. מיד לאחר שסיימתי למלא את הטופס, פתחתי את היומן בנייד והכנסתי את כל מועדי המפגשים. מכיון שכבר קיבלתי תשובה שלילית במחזור הקודם, החלטתי שהפעם זה שלי. ואם זה שלי, אז ברור שזה צריך להיות ביומן לא?
עברו שבועיים והטלפון המיוחל הגיע! (זימונים עובדים אם עוד לא הבנתן) רק שעל הגאווה הגדולה העיב ענן קטן בדמות מסיבת סיום של המרכזית. לא סתם מסיבת סיום, אלא מסיבת סיום של כיתה א'…
היות וגם כאן כמו בהרבה נקודות בחיים יש כללים, זה הצריך אישור מיוחד.
התשובה השלילית הגיעה כמה ימים אחר כך.
ואו.. איזו אכזבה. מצד אחד קיבלתי. מצד שני התאכזבתי ממש. תחושת חוסר צדק כזו מילאה את הריאות שלי. האם בגלל שבחרתי באימהות שלי, אצטרך לוותר על הקורס המיוחד הזה?
כל כך הרבה מחשבות עברו לי בראש.
על בחירות, על הדרך שעשיתי עד כאן, על אבני היסוד שמתווך את שביל החלומות שלי.
התעשתתי. "מכה קטנה בכנף זה הכל" אמרתי לעצמי. יש לי עקרונות ואת סדרי העדיפויות שלי סידרתי מחדש לפני כ-4 שנים כשבראש הפירימידה זה התפקיד הראשי שלי- האימהות. מספיק שנים שמתי את הקריירה שלי לפני הילדים. הייתי חוזרת מאוחר כמה פעמים בשבוע כשכל מה שרציתי היה להיות זו שהבנות רצות לחיבוק שלה אחרי יום שלם בגן. זה זמן שלא חוזר. מצאתי לי את שביל החלומות שלי, להיות אמא נוכחת וגם אישה שמגשימה את החלומות שלה ומממשת את היעוד שלה. אין סתירה.
"תכווני לירח… הכוכבים יאירו לך את הדרך…"
אתמול בבוקר, רגע לפני שנכנסתי לסדנה צלצל הטלפון.
"עדי, התפנה מקום בשבילך. אנחנו נשמח לקבל אותך למחזור הרביעי של הדיגיטליות".
מוסר השכל? לפעמים רק צריך לעצום את העיניים ולבקש…
מי אני?
אז אני עדי, אמא נוכחת לשלושה ילדים שמלמדים אותי כל יום מחדש את אתגרי האימהות. אני יועצת ארגונית, מנחת קבוצות, מאמנת אישית, יועצת שינה ומדריכת שפת התינוקות דאנסטן.
אה, וגם מופרעת קשב ככה בשביל להוסיף על זה קצת תיבול.
לקח לי 8 שנים להתחיל לצעוד בשביל החלומות שלי אחרי שהבנתי מה אני צריכה לעשות בשביל החלומות שלי.
בדיוק כמו שוולט דיסני כתב: If you can dream it, you can do it כך אני צועדת בחיי. המילה "לא" הוצאה מהלקסיקון שלי ומאז קורים לי רק דברים טובים…
#דיגיטליות_בעסקים #לאומי_עסקים #saloonaschool