עד לפני שבועיים הייתי בחורה רגילה. כזו שמחלקת את זמנה בין משרה מלאה ומספקת, בית משפחה, ילדים, ואבא חולה סרטן שאובחן ממש לאחרונה.
היו לי שתי עיניים, שתי אוזניים, אף ועוד רשימה ארוכה של איברים שמרכיבים את הגוף שלי, הגוף הבריא שלי.
היום יש לי שתי עיניים, שתי אוזניים, אף, רשימה ארוכה של איברים שמרכיבים את הגוף שלי, וסרטן אחד שאוהב שדיים.
שום דבר ואף אחד לא הכינו אותי לרגע הלא צפוי הזה, לרגע הבשורה שבבת אחת מטלטל את כל מה שחשבתי שהיה יציב עד אותו הרגע.
מנפץ את אשליית השליטה, את תחושת הבטחון.
הרגשתי שנפלו עלי השמיים. תמונת ילדי הרכים היתומים מאם סחטה ממני את כל הנוזלים באותו הלילה, שעות בודדות לאחר הבשורה.
בקושי רב הצלחתי לעצום עיניים ל3 שעות עד שהמציאות הזדחלה לי לחלום והעירה אותי כמו באמצע אוטוסטרדה סואנת של מחשבות של מה צריך לארגן בבית ואת מי צריך לעדכן מי אוהב לאכול מה ואיזה לוח הצגות יש לכל אחד מהזאטוטים במנוי, לעדכן את המורה והגננת והיועצת והפסיכולוג ועוד רשימה אינסופית של מחשבות שרצו הרבה יותר מהר מכל מה שנתיבי המחשבה שלי יכלו להכיל.
בעיניים נפוחות התחלתי את הבוקר של היום הקצר בשנת 2017, כשבראש שלי רצה בrepeat השורה של משינה "מרגיש כמו תאונה, אבל ממשיך להתנהג רגיל", משפט גאוני שאף פעם לא נתתי עליו את הדעת.
עם תום חג החנוכה ונצחון האור על החושך, אהיה גם אני כמו כדור הארץ ומתוך היום שבו החושך עולה על האור, אגדל ואצמח ואחזק בי את האור, כל יום עוד קצת. ואולי ב21 ביוני, היום הארוך בשנה, אוכל להכריז על נצחון בקרב, אולי על נצחון במערכה, אבל בטוח נצחון.
אני מבינה על מה אני נלחמת פה. זה לא על ציצי או על שיער. אני נלחמת על החיים שלי ועל היכולת שלי להישאר לראות את הילדים שלי גדלים.
אני צריכה להפוך ללביאה. אין שום דרך אחרת.
סרטן זה הרבה לעכל.
אני בטוחה שלא עיכלתי עד הסוף.
ואולי זו הדרך, כל פעם ביס, שלא ניחנק.