If you can dream it, you can do it. Walt Disney
לכל אחד מאיתנו יש חלומות אותם הוא מטפח ואליהם הוא מכוון – זה יכול להיות חלום על שלום עולמי, בטחון כלכלי, לילות שקטים, אהבה, זוגיות, אושר – מגוון עצום של שאיפות ופנטזיות. מה קורה אבל כשהחלום שלך הופך למשהו לא ברור, מעורפל?
החלומות שלי הלכו קצת לאיבוד לאחרונה, אני לא בטוחה שאני יודעת לאן ולמה אני מכוונת, דברים התחילו להתבלגן. בניסיון למצוא את עצמי בתוך כל הכאוס הזה והיות ואני כותבת על יחסים שבינו לבינה, החלטתי לבדוק מה קורה מסביבי, על מה כולם חולמים, מה כולם רוצים, מה אנחנו מחפשים ואיך זה לכל הרוחות, שרובנו פשוט לא מוצאים.
אז ערכתי סקר קצר (מינה צמח יכולה להיות רגועה, אני עוד לא בעקבותיה), חילקתי שאלון לחבריי ומכריי – נשים וגברים – כולם רווקים, כולם תל אביביים, כולם מסתכלים על גיל 30 מלמעלה, קהל יעד מגוון, יוצא דופן בחלקו, אנשים משכילים, מצליחים, ליברלים, מוכשרים בדרכם וכולם (טוב כמעט כולם) הסכימו לענות בשמחה על החטטנות שלי בנושא הדייטים שלהם. לא שאלתי שום דבר מסעיר, שום דבר מוזר. שאלות רגילות, אפילו מעט משעממות – מתי יצאת לאחרונה, מה "קונה" אותך בדייט ראשון, מה מבאס אותך, האם יש לך "סקס פרטנר" וכו'.
הופתעתי. ואפילו מאוד.
קודם כל, המסקנה החד משמעית והברורה מכולן שעלתה מן התשובות שקיבלתי שלא משנה כמה אנחנו מחשיבים את עצמנו כבני אדם חזקים, עצמאיים, בעלי ראש פתוח ומחשבה מתקדמת – רובנו (שוב, אני מתייחסת רק לחלק היחסי של האנשים שענו לי) מפחדים פחד מוות להיות לבד. בסופו של דבר כולם חולמים להשתכן ברחוב המיינסטרים פינת בורגנות, לא שיש בזה משהו רע חלילה (תלוי איך אתם מגדירים מיינסטרים), הרי נתן זך כבר אמר זאת כבר לפניי "לא טוב היות האדם לבדו" ובכל זאת, הופתעתי לגלות כמה הצורך הזה מנהל את כולנו.
מרבית הנשים ציינו שיש להן מישהו קבוע בחיוג המהיר להעביר איתו לילה של מגע ובאותה נשימה הוסיפו שבסתר ליבן יש להן רגשות אליו, הן ממשיכות עם זה עד שזה הופך "מסוכן" ומורכב ואז חותכות עבור מישהו חדש "ונקי" עבורן וחוזר חלילה. לרוב האנשים יש סקס בתדירות די גבוהה, כששאלתי מתי בפעם אחרונה היה לכם סקס שמעורב בו רגש התשובות נעו בין "לפני שנה" ל"לא זוכר/ת". בתשובה לשאלה "מה את/ה עושה כשממש בא לך על מישהו/י" קיבלתי תשובה שהוכיחה לי שוב, כמה כולנו שבויים במשחק של עצמנו: הרוב המכריע, גברים ונשים, השיבו שהם ישתדלו לשמור על קור רוח ופאסון כדי שזה לא יתפרש כהתלהבות יתרה ויוביל להתרחקות (הנשים הגדילו ואמרו שהן תשתדלנה לא ליזום קשר אלא להיפך, מבחינתן זו הטעות הכי גדולה שהן עושות כשהן רוצות מישהו – יוזמות).
ככל שהשאלונים החלו חוזרים אלי וככל שעברתי על יותר ויותר תשובות הבנתי כמה הבדידות מציפה את הבועה הזו שלנו, כאן בעיר שחרטה על דגלה שלא תפסיק לעולם. נשים וגברים בסצנת הפנויים פנויות של חייהם מככבים כחיות טרף, רעבות יותר או פחות בסצנה אחרת לגמרי – סצנת הפצועים הפצועות. אנחנו מוכים, חבולים וחרמנים כמו עכברי מעבדה בניסוי "האח הגדול" שיצא משליטה. מחפשים אהבה, תשומת לב, מישהו לרוץ איתו אבל לא ממש יודעים לאן. נכנסים במודע לתוך משחק מוחות הרסני ומדכא וצועקים כל הדרך שאנחנו בעד האמת, שאנחנו ראויים לאמת ושנמאס לנו לשחק. איפה אילן רבינוביץ' כשצריכים אותו?
אני פסימית, אני יודעת. כשנתתי לחבר קרוב לקרוא את הטקסט הזה לפני שבוע (הרגשתי כבר אז שזה פסימי מדי, רציתי חוות דעת נוספת), הוא טען שהכל נמצא בנקודת המבט שאנחנו בוחרים. לראייתו, הממצאים שהעלתי ממש לא מדכאים, להיפך – הם רק אומרים שכולנו באותה הסירה, בבחינת "צרת רבים, חצי נחמה". הוא הציע לי לנסות להסתכל על זה ממקום אחר, אביבי יותר, או מה שזה לא אומר. מבחינתו, אם כבר השכלנו להבין שאנחנו חלק מאותו משחק ושכולנו שבריריים וכואבים, אז למה שלא פשוט נעביר את הזמן הזה בחיוך ונשתדל לא להעמיק את הפצעים יתר על המידה, או כמו שהוא ניסח זאת Handle with care. אה, והוא גם אמר לי להתחיל לצאת עם גברים לשם שינוי ולא עם ילדים, אבל את זה אני אשאיר לפוסט הבא.
אז ניסיתי, אלוהים עדי שניסיתי. במשך שבוע שלם אני מסתובבת סביב הפוסט הזה, בוהה במסך ומנסה לתבל אותו במעט אופטימיות, בכל זאת הקיץ מתקרב וחייבים להיות שמחים. זה לא שאני אדם שלילי, ממש לא, אני פשוט חושבת שאני מעט עייפה, זקוקה לקצת שקט ושלווה. לא בא לי, לא בא לי ואין לי עניין. הנה, אני כותבת זאת שחור על גבי לבן – גברברי תל אביב היקרים והנאים, אתם נהדרים, באמת! אבל הצלחתם להתיש אותי.
הדייטים איתכם נעשים קשים יותר ויותר וכישורי המשחק שלי נמתחים לקצה גבול היכולת בכל ערב שעובר בנסיון לסגל ארשת של "מממ, כן, זה מאוד מעניין מה שאמרת עכשיו, אני כבר אענה לך, מיד אחרי שאזמין לי עוד משהו לשתות ואנסה להיזכר על מה בדיוק אנחנו מדברים". זה לא עניין של אופטימיות, זה עניין של רצון. אני כל כך אטומה למשחק הזה בתקופה זו של חיי, שזוגיות לא עומדת בראש סדר החלומות שלי, זה לא הhappy ending- עליו אני שוקדת בימים אלו. אני לא מצליחה אפילו להעלות על הכתב את ה"סוף הטוב" שאמור להופיע בחלומותיי. "סוף טוב" הוא מושג סובייקטיבי, כך גם חלומות ואין לי מושג כרגע מה זה אומר מבחינתי, מה יהיה "הסוף הטוב" אליו אני מייחלת.
אני יודעת שהוא יגיע, אין לי ספק שזה יקרה, רק שבינתיים אין לי ממש כוחות לחלום ו/או להלחם עליו. כדרכם של סופים טובים, הוא יימצא אותי איפה שלא אהיה. אם למדתי משהו על העולם הזה בכל שנותיי הבוגרות (ולמדתי..), אז הוא בטח יושב בספסל מתחת לבית לשלי, מחכה שאבחין בו. ואם זו לא אופטימיות לשמה ידידי היקר א.ש, אז אני לא יודעת מה כן.
